השבט הנכון מחא כפיים

מוסד הנשיאות הוא מפעל של קיטש: לוקחים אדם בעל רקע פוליטי שיזייף בשירה ביום העצמאות ● זה מובן, אך לשם כך דרוש מישהו שלא יתנפח מהמעמד, וינהג בצניעות אמיתית

לקראת פרישתו מכס הנשיאות

עשה רובי ריבלין כמה דברים חמודים מאוד: הוא שחרר תמונה שלו מחופש לאחד האדם, כמו הסולטן הארון א־ראשיד, שנהג לעטות תחפושת בבואו לעמוד מקרוב על מצבם האמיתי של נתיניו. ואם תמונתו של ריבלין עם פאה שחורה, כובע פועלי וזקן של נחתום לא היתה חמודה מספיק, הוא גם כתב פוסט שובבני בקבוצת הפייסבוק "מאמאצחיק", שבה נשים מכל שכבות העם משתפות חוויות מצחיקות יותר או פחות.

"שלום לכן מאמצחיקיות יקרות", כתב הנשיא בעממיות חיננית, "זה שוב אני, רובי", ואז המשיך וגילה בקיאות בנושאים שעלו בקבוצה: דייט לא מוצלח, תקלות מיקרוגל, לידה ללא אפידורל - נו, דברים שמצחיקים נשים רגילות, ואף נזכר בחיבה בפגישה שערך עם חלק מהן בבית הנשיא. את הפוסט חתם, בהומור אופייני: "נ.ב. אני פנוי לבייביסיטר במהלך החופש הגדול יקירותיי".

כמובן, אין כל רע בכך שנשיא מארח קבוצת נשים בביתו, או מריץ דאחקות פרידה. ואין כל רע בנשיא שמשתתף בתוכנית "ארץ נהדרת" ביום העצמאות האחרון. שהרי "ארץ נהדרת" היא סוג של מדורת שבט, ולכן אך טבעי שאיל קיציס, המנחה, יכתיר את ריבלין בתואר "אחד הנשיאים הפופולריים שהיו כאן", ושריבלין, כדי להדגיש עוד את הסיבות שבגללן הוא כל כך פופולרי, לפחות בשבט של "ארץ נהדרת", יאמר את המשפט הבא: "בית"ר במצב לא קל, אני מוכרח לומר כאוהד, גם המדינה שלנו זקוקה לשיפורים, אבל אני אומר לך באופן ברור - עדיין אני מעדיף את האוחנה של בית"ר". אין כמו עקיצה לכיוון השר לביטחון הפנים לשעבר אמיר אוחנה כדי לגרד צחוק מתגלגל אצל מביני עניין.

ציפוי הסכרין שזכה לו ריבלין הוא רק ענף שולי בתעשיית הקיטש שהתרגלנו לקבל במקום דיון אמיתי בסוגיות לאומיות חשובות. זה מובן והגיוני, שהרי מוסד הנשיאות הוא מלכתחילה מפעל של קיטש: לוקחים אדם בעל רקע פוליטי, מושיבים אותו בירושלים, ומעמידים פנים שיש לנו צורך במי שיעניק תעודת חייל מצטיין ויזייף בשירה בציבור ביום העצמאות. הוא יהיה מעין ישראלי טיפוסי שמקובל על כל שכבות העם ונאהב אותו רק מעצם היותו תרכובת משכנעת של סטריאוטיפים מוכרים. כל שנדרש ממנו הוא להתיישר למרכז הקונצנזוס הישראלי - נסלח לו על טעויות קלות בניווט - ומשם להמטיר מדי פעם איזו קלישאה פרווה כשל"פ. זה לא הרבה לבקש. אלא שכדי לעמוד במשימה הזו דרוש מישהו שלא יתנפח מעצם המעמד וינהג בצניעות אמיתית. וצניעות אמיתית היא לא נסיעה ברכבת מניו יורק לוושינגטון כאחד האדם, במקום במטוס, סמל השחיתות. צניעות היא ההבנה שבחירתך לנשיא על ידי 120 חברי כנסת לא הופכת אותך לאהוב העם. בשביל האהבה הזו צריך לעבוד.

ריבלין זכה לתהילה מסוימת בזכות נאום משנת 2015 שבו קבע כי בישראל ארבעה שבטים: חילונים, דתיים, חרדים וערבים, ששונאים זה את זה, ואף הגדיל לעשות וכרך את הערבים יחד עם החרדים כמתנגדי הציונות. בעולם הדיסטופי שתיאר ניצב ריבלין מעל התהום כמגדלור של אחדות ושפיות, וכיוון שהיו כאלה שמחאו כפיים בהתלהבות, קשה היה לשמוע את אלה שמלמלו כלא מאמינים: "מה הוא מקשקש?"

הצגתו של ריבלין בתור דוד חביב ועממי משולה לתחיבת קוץ בתוך אגרטל, ואז דרישה מהאורחים להתפעל מיופיו. לא תמיד זה מצליח. המכון הישראלי לדמוקרטיה הוא גוף שמאלני שיש להתייחס למחקריו עם קורטוב של חשדנות בריאה, ואפילו הוא מצא שבשנת 2021 לבדה ירד אמון הציבור בריבלין מ־%17 .56%־ל מה שאומר שכמחצית מהעם מתקשה לחוש התפעלות וקרבה נפשית לנשיא ולהגיגיו. ייתכן שתתעורר במחצית הזו התחושה המוצדקת שריבלין הוא דווקא לא אחד הנשיאים הפופולריים שהיו כאן, ושמישהו מנסה למכור לנו סחורה שאנחנו לא מעוניינים לקנות.

ההתעקשות להאהיב

את ריבלין על הציבור בכוח נובעת דווקא מעובדת חוסר הפופולריות שלו, ומהחלטתו להחצין שנאה פוליטית של מחנה אחד כלפי מחנה אחר. יתרה מזו: ריבלין מיצב את עצמו כאחד הנשיאים השנואים (מחקר פרטי שלי), כשגינה את חשודי ההצתה בדומא במילים "בני עמי בחרו בטרור", וכשיצא להגנת סגן הרמטכ"ל יאיר גולן כשזה השווה את ישראל לגרמניה הנאצית. חבר הכנסת ריבלין שנרדף על ידי הפרקליטות וטבע את המושג "כנופיית שלטון החוק", שינה את טעמו כאשר אותה כנופייה ממש פנתה לרדוף את שנוא נפשו נתניהו. אז כבר השמיע זמירות שונות. בהשוואה לנאומו בפתיחת מושב החורף של הכנסת בשנת ,2017 היה נאום השבטים צמרירי ורך: "תמה ממלכתיות מן הארץ ואחרינו המבול", הזהיר. כנופיית שלטון החוק הפכה מטורף לקורבן: "נראה כניסיון מתמשך להחליש את שומרי הסף של הדמוקרטיה הישראלית. יש ניסיון להלך אימים על בית המשפט, להחליש אותו כמוסד ולהזמין את הציבור לערער על סמכותו". השבט הנכון מחא כפיים. השבט האחר תלש שערות. חודשיים אחר כך קרא ריבלין להמוני בית ישראל לצאת לרחובות ולהפגין בכיכר גורן בפתח תקווה, שם תבעו נציגי השבט הצודק מאביחי מנדלבליט להגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה.

הישראלים שסלדו מריבלין ומהתנהגותו לא מבינים את הערך האמנותי של קוץ באגרטל. חמור מזה: הם יודעים שמדובר בקיטש, ולכן הדרך הטובה ביותר להתמודד איתם היא להתנהג כאילו אינם קיימים. ממילא איש לא שאל לדעתם כאשר נבחר נשיא כזה או אחר.

השבוע נפרד ריבלין מהנשיאות במטח קלישאות. היומרנית ביניהן: "חברי הטוב, יצחק. אני מפקיד בידיך הטובות את העם היקר הזה. העם בישראל, כולו". משל שמר עלינו כבקרת רועה עדרו או פסוק גנרי אחר.

הנשיא החדש, יצחק הרצוג, השיב מנת קלישאות אחת אפיים, בנוהל. אני מאחלת לו ולכל שבטי ישראל שהפעם הבאה שנשמע על הנשיא תהיה כשיזייף בשירה בציבור ביום העצמאות, ותו לא.

הצגת ריבלין כדוד עממי משולה לתחיבת קוץ בתוך אגרטל, ואז דרישה מהאורחים להתפעל מיופיו. לא תמיד זה מצליח

איור: שמעון אנגל