ספרים דוקו דרמה
שרי בשי מתארת סיפור אהבה בין ישראלית־אמריקנית לבין מוסלמי, על קו תל אביב־רמאללה, כשברקע חייהם עתירי הביורוקרטיה ● חרף איפוק מוגזם הנגזר מכך שמדובר בסיפור אמיתי, מדובר ברומן פוקח עיניים
סיפור האהבה של ָשׂרי ָּבשי ובן זוגה, המכונה בספר אוסמה פהד (זה לא שמו האמיתי), הוא סיפור אהבה בלתי אפשרי. היא - יהודייה ישראלית־אמריקנית המתגוררת בתל אביב; הוא - מוסלמי יליד עזה המתגורר ברמאללה. אילולא נסיבות יחידות במינן, השניים האלה כלל לא היו נפגשים, כי לישראלים אסור להיכנס לרמאללה, ולעזתים - גם אם הם מתגוררים שנים רבות ברמאללה - אסור להיכנס לישראל. הם נפגשו משום ששרי היא עורכת דין שהקימה את ארגון זכויות האדם "גישה", הפועל להגנה על זכותם של פלשתינים לחופש תנועה; היא פגשה את אוסמה כאשר הוא ניסה לצאת מרמאללה ללימודי דוקטורט בחו"ל, ונזקק לעזרת הארגון כדי להסדיר את אישורי היציאה שלו. אלא שהרומן שהתפתח ביניהם כמה שנים מאוחר יותר, לאחר שהתגרש מאשתו הראשונה ושב לביתו ברמאללה, כלא את שרי במצב דומה לזה שממנו היא ניסתה לשחרר את אוסמה - כעת גם היא איננה יכולה לנוע בחופשיות בין בית אהובה לבין ביתה שבתל אביב.
עצם העובדה שבמשך שנים היא הצליחה לחיות כך, בין רמאללה ותל אביב, כשהיא מתמרנת בין מחסומים ומפגשים עם אנשי הביטחון, ו"עוברת" לפעמים כפלשתינית, לפעמים כמתנחלת ולפעמים כאמריקנית, נזקפת לא רק לזכות שלל הזהויות שלה - המבטא האמריקני האותנטי, העברית המעולה וה"חזות המזרחית", שגורמת לאחרים להניח שהיא פלשתינית (כל עוד היא לא דיברה) - אלא גם לזכות הידע המעשי שלה, כעורכת דין המצויה היטב בנימי הנימים של המציאות הסבוכה של הגבלות התנועה בשטחים.
למשל, איפה נמצאים המחסומים הנוחים יותר למעבר, ואיזו זהות כדאי ללבוש בכל מחסום. הספר רצוף במשחקי תחפושות כאלה. כשהיא עוברת במחסום קלנדיה, החיילים חושבים אותה לפלשתינית בעלת תעודת זהות כחולה (הם לא שמים לב שבתעודה שלה תאריך הלידה כתוב גם באותיות עבריות, מה שמעיד על כך שהיא יהודייה). לעומת זאת, כשהיא לוקחת מונית שירות פלשתינית בתוך רמאללה, היא מבטאת את יעדה בכוונה "מהסום" ולא "מחסום", כלומר מחליפה את ה־ח' הערבית ב־ה' האמריקנית כדי שה־ח' הישראלית לא תסגיר אותה, והשומעים יוכלו להניח שהיא אמריקנית לא־ישראלית. אבל בתוך כל משחקי התחפושות האלה, המרתקים ביותר הם האזורים העמומים, שבהם גם לה עצמה לא ברור איזו דמות היא לובשת. למשל, מתי ביציאה מהמחסום היא יכולה לחזור להיות ישראלית, לענות לשיחת טלפון בעברית? באיזו נקודה היא עוברת להיות מ"פלשתינית" ל"ישראלית"? אזורי הביניים הבלתי מוגדרים האלה חושפים כי קווי הגבול בין הזהויות מתירים למעשה הרבה יותר דרגות חופש משחשבנו. "ַמְקלּוָּבה", הקרוי על שם התבשיל הפלשתיני המוגש "הפוך", כמו חייה המתהפכים של הגיבורה, הוא רומן המבוסס על סיפור אמיתי. הוא מוגדר על הכריכה האחורית כ"דוקודיאלוג", אך בפועל אלה חילופי מונולוגים, רשימות בקולו ובקולה לסירוגין, ובראיון לעיתון "הארץ" התברר שבשי לבדה כתבה את שני הקולות בעצמה על בסיס יומניה האישיים. בהיבט הזה של הזיקה למציאות, מתבקש להשוות אותו לרומנים בדיוניים כמו "גדר חיה" של דורית רביניאן ,2014( עם עובד) שמתאר סיפור אהבה בין יהודייה ופלשתיני בניו יורק, או "יסמין" של אלי עמיר ,2005( עם עובד) המתאר קשר בין חייל יהודי לבין ערבייה־נוצרייה ממזרח ירושלים, ששניהם נגמרים בגדיעתה בטרם עת של האהבה. מדהים להיווכח כי בניגוד לסיפורים הבדיונים, קטני האמונה, דווקא "מקלובה" המבוסס על המציאות אינו זקוק לגדוע את הסיפור לפני השלב של זוגיות יציבה והקמת משפחה וילדים: שרי ואוסמה הצליחו לקיים זוגיות מציאותית לגמרי - אמנם תוך קשיים שמעבר לכל דמיון - והספר מסתיים כשהם שבים לרמאללה עם שני
ילדיהם, משהות ארוכה בחו"ל (בינתיים, כפי שכותבת שרי בשי בבלוג שלה, "אּום פורת", הם עזבו שוב לשנת שבתון בארה"ב, שם אוסמה יכול היה לקבל חיסון נגד קורונה שלא היה יכול לקבל ברמאללה). לאמיתיּות הזאת יש השלכה על האופן שבו מתואר סיפור האהבה כאן. זה איננו סיפור רומנטי של אהבה כנגד־כל־הסיכויים בסגנון רומיאו ויוליה, שהמגבלות הארציות רק מלבות את נשגבותו.
כאן המגבלות הארציות מורגשות היטב, וכמעט שגורמות לפרידה פעם אחר פעם, כאשר לקשיים הרגילים והמוכרים בין בני זוג מתווספות הגבלות התנועה (אוסמה לא יכול לבקר את שרי בביתה, להכיר את משפחתה), הסכנה המתמדת (למשל כשהיא יוצאת לריצות בוקר בין מחסומים, כפרים פלשתיניים והתנחלויות, שלאיש בהם אסור לדעת את זהותה) והצורך להשאיר את יחסיהם תחת מעטה של סודיות (גם הבלוג נכתב תחת הכינוי "אּום פורת", ושמה האמיתי נותר חסוי עד לפרסום הספר).
לכן, יותר מאשר סיפור על אהבה, זהו סיפור על חיים ביורוקרטיים השרי־ על הקושי להתחייב לאהבה במציאות שנשלטת בידי רותיות של הביורוקרטיה, כאשר כל צעד ושעל מוכתב על ידי רשימה של איסורים והגבלות. שרי מנסחת את מצבו הפרדוקסלי של אוסמה: "עבור הפלשתינים, אין אפשרות שלא להפר את החוק, כי הכל אסור. ומשום שהכל אסור, רוב החוקים לא נאכפים, כי אי אפשר באמת לאסור את החיים. כך שכמעט כל פלשתיני, בהיותו פלשתיני, חי בעבריינות מתמדת. מנגד, הצבא נכון להסתפק באכיפה סלקטיבית, בידיעה שלא ניתן לאכוף את כל חוקיו כל הזמן או על כולם, אבל איום האכיפה מרתיע אנשים מלמרוד או למחות". זה לא ספר נטול בעיות: יש בו לא מעט נוסחאות פלקטיות (הצהרות געגועים חלולות או משפטים רבי־פאתוס כמו "אני אוהב אנשים ולא רוצה לפחד מהם"), ולעיתים מורגש כי העובדה שהספר מציג את עצמו כסיפור אמיתי ולא כבדיון היא בעוכריו, שכן היא מכתיבה איפוק ומגננות רבות והופכת כמה מהדמויות, כולל זו של אוסמה, לחיוורות וחסרות חיּות. גם העובדה שהספר - אף שהוא כתוב לכאורה משתי נקודות מבט - למעשה נכתב ונחתם רק בידי הצד היהודי, דורשת הסבר שלא מובא בו.
ועם זאת, ואולי דווקא משום כך, אפשר לקרוא בו את המכשולים העצומים שעומדים בפני סיפור האהבה הלא ייאמן הזה - בהתרחשותו כמו גם בכתיבתו - בתוך תהליך הפיכתו לסיפור מציאותי וארצי לגמרי. ●
ַמְקלּוָּבה - אהבה הפוכה / ָ ׂשריָּבשי; אסיה, 317 עמ'