עד סוף הקיץ

התשובה לשאלה מהי הקייטנה הנכונה לילדי המאה ה־12, מצויה בהבנה מהו חופש ראוי בעיני האדם המודרני ● ואולי כל קיץ ישוב ויהיה מרדף מיוזע אחרי מתיקות האבטיח ונחמות הצל

עבור רובנו, החופש הגדול

די קטן. חוק החופשה השנתית 1951־מ קובע שכל העובדים חייבים ימי חופש שנתיים. משם הכל מסתבך, בניסיון לחשב כמה ימי חופשה מגיעים לעובדים. אולם גם בהפרזה גדולה במיוחד, אם אינכם עובדי מערכת החינוך, חברי כנסת או רוקדים סולו על שפיץ פירמידת "הכנסה פסיבית־אגרסיבית" כלשהי, ימי החופשה השנתית שלכם לא מגיעים לחודשיים.

תנאי העבודה והחופשה של ישראל נקבעו בארץ צנע מפעלית. ארץ קורסת עלייה ומובטלת, ארץ שבה העבודה היתה חזות המעשה הציוני. רק אם זכית בלוטו "לשכת עבודה" ולא נזרקת עדתית מהדלת המסתובבת, קיבלת בכלל את הזדמנות לעבוד.

זו היתה ארץ שבה הורה אחד תפקד כמפרנס ראשי, והורה אחר(ת) עבדה שעות היי־טק בעקרות הבית. עצמאי היה סמל סטטוס נדיר שבנדירים, פרילנסר נשמע כמו משהו שתקוע במנוע, וכדי לקבל כוח עיבוד מקביל לטלפון הנייד, הייתם צריכים לסחוב בכיסכם כמה גורדי שחקים מלאים במחשבי־על.

העולם השתנה, התהפך, החליף ממדים ומימדיונים, ועדיין בכל שנה מחדש - שבה אותה שאלה ועולה מחדש. איך מעגלים את המשושה? תלמידי בית הספר מסיימים ללמוד ביוני, חופשות אוגוסט רחוקות כשרב, ומה יעשו הורי שוק העבודה העכשווי עם ילדי יולי?

קייטנה - עולה וצפה מילת הקסם מול עיניכם כהבטחה לפתרון, וכאן עולה השאלה, מה בעצם מייחד אותה מבית הספר ומבדל אותה מבייביסיטר. אז הלכתי להתייעץ עם המומחית.

"ההבדל בין קייטנה לבית ספר, זה שבקייטנה ההפסקות ארוכות והלימודים קצרים", אבחנה בתי הקטנה בתום השבוע הראשון שלה בקייטנה. "אבל מה אתם לומדים שם?" שאלתי. "על העולם", השיבה בתי, "אתמול למדנו על סין ועשינו כובעים סיניים". "ואיך זה שונה ממה שאתם לומדים בשאר השנה?" "בשאר השנה אנחנו לומדים חשבון ושפה שלנו, ובקייטנה אנחנו לומדים על העולם של אחרים. והם בקייטנות שלהם בטח לומדים עלינו ועל השפה והחשבון שלנו. מה אתה למדת בקייטנה כשהיית קטן?"

בבאר שבע של פעם

הקייטנות היו כהכנה לחיים, בני מכתשים וילדות המפעלים זכו לקום מוקדם מדי בבוקר ולנסוע לעבוד עם ההורים. הזיזו דפים מצד לצד, אכלו בחדר האוכל כמו גדולים, והגדולים שבהם גם קיבלו שכר כמו קטנים. ילדי בית החולים והאוניברסיטה היו בקייטנת מדענים ומחוננים, שרוב הזמן חקרו את בריכת האוניברסיטה, אבל לשאר הבאר־שבעים, ה־קייטנה, בה"א הידיעה, היתה קייטנת טום וג'ים.

"החולצות שלהם היו יותר נפוצות, אפילו מסטיב אוסטין", התפעם חבר. די להזכיר את שם הקייטנה לבאר־שבעים, ומייד בוקעות מהם שאגות המנון הקייטנה. תשאלו את דני קושמרו וצביקה הדר. ככה זה כשאתה מפעיל קייטנה ברצף במשך 40 שנה, אתה הופך למוסד.

בחיפושי אחר צילום החולצות האייקוניות של הקייטנה, הגעתי אל לילך נגיד, כיום מנכ"לית רדיו דרום ובתו של שלמה פרץ ז״ל, האיש שיצר את קייטנת טום וג׳ים. "זו לא היתה קייטנת שוקו, לחמנייה ובריכה", מבארת לילך את סוד הקסם של הקייטנה, ״בכל שנה היה נושא חדש - עלילה, תוכן, תחפושות והמנונים. זו לא היתה הפעלה כמו ימי הולדת עם מתנפחים, בלונים וסוכריות, היו לקייטנה ערכים".

הקייטנה נולדה כשפרץ לימד בבית הספר קורצ׳אק; כשנכח כיצד ילדים משתמטים ונשמטים משיעורי בית הספר ומשעריו, רצה פרץ לגרום להם לשוב למסלול בית הספר וללמוד, והפך לנטפליקס של איש אחד. מדי יום שזר פרץ סיפורים בהמשכים כיד דמיונו הטוב. כדי לשמוע את סיפוריו היו התלמידים צריכים לשלם דמי מינוי בצורת נוכחות בכל שיעורי בית הספר, לאורך היום כולו, מספרת אשתו יהודית פרץ.

ההורים ביקשו עוד מהטוב הזה, ומשם הדרך לקייטנה היתה קצרה. כך נולדה קייטנת סיפורים ועלילות, שבה כיכבו טום וג׳ים, שני ילדי פלא וסיפור הרפתקאותיהם בעולם. ״הסיפור כולו היה סביב ערכים של חברות טובה, ילד לבן וילד כהה עור מתמודדים עם קשיים, תמיד חברים טובים ותמיד מגינים אחד על השני״, נזכרת יהודית.

"בקייטנות שלנו היה מגוון אדיר של אוכלוסיות. מי שהיה יכול נרשם לקייטנות, ובכל שנה היו כמה ילדים שהוכנסו לקייטנה בתרומה מלאה, כי ההורים שלהם לא יכלו להרשות לעצמם. זו היתה קייטנה שראתה כל ילד וילד באופן אישי, זה לא מס שפתיים. אני הייתי בקייטנה בתור חניכה ומדריכה, כולנו היינו״, מוסיפה יהודית, ״הבנות, החתנים, כולם היו חלק מהקייטנה".

״היום, רק לחשוב על קייטנה כזו, האחריות על מאות הילדים, ההורים, לא יודעת אם הייתי מעזה לעשות כזה דבר באופן פרטי", צוחקת נגיד, ״העולם השתנה, קשה להשוות. לא בטוח שמה שהיה נכון אז, נכון גם להיום". וזו שאלת השאלות בכל הנוגע לקייטנות. מה הקייטנה הנכונה לילדי המאה ה־12? קל להתרפק על הקייטנות של פעם ועל התמימות שבה נשאנו את משא החופש הגדול על כתפינו הקטנות. אולם אם בית הספר משקף את ערכי ליבת החברה כפי שהיא מוצאת לנכון לחנך את דור העתיד, מהי מטרת הקייטנה? ואולי התשובה לשאלה זו מצויה בהבנה מהו החופש הראוי בעיני האדם המודרני. אם הוא מנוחה או זמן צבירת חוויות. אם זהו זמן עשייה או מעבר הזמן בין ימי העשייה.

אתגר עיצוב החופש

חסר החופשיות מגולגל מדי שנה אל עבר ההורים ויכולתם הכלכלית. מקייטנת הפסקות מסובסדת ועד קייטנת "להרגיש בקיבוץ, לחיות את הים. אצלנו הבחירה היא שם המשחק, אז מה עדיף? אתגר נינג'ה/ גלישת גלים/ אילוף כלבים/ מאסטר שף. מתי ישנים? כשחוזרים הביתה", כפי שמתהדרת קייטנת חוויות המשקפת בעיקר את גחמות עולם המבוגרים. אגב, אם תהיתם מה המחיר כדי "להרגיש בקיבוץ, לחיות את הים", אזי הוא בהחלט מחיר שווה לכל נפש מקיבוצי הנדל"ן שחיים את הים.

האם הגיע זמן קייטנות המאה ה־12 לצאת מהארון וללכת עם העתיד עד הקצה, לפתוח חלון לעולם הווירטואלי ובלי בושה, לעשות קייטנת ״אני צינור״ או ״אני מסך״, שבה כל יום יוצאים הילדים להרפתקת יו־טיוב אחרת? שכן יעמוד הצדיק הנוזף בילדיו שהם שקועים מדי במסכים, ואינו מרגיש את צרבת המצפון הכפול עולה ובוחשת בו. היש בנו תמימי דרך שאינם חוטאים במיסוך ובצינוריות יתר?

ואולי כל זה תרגיל עקר באילוף השמש. בסוף, כל מה שאנו זוכרים מהילדות שלנו, הם מעט רגעים שייחדנו וייחד לנו הגורל משלל החוויות שחווינו. כל עוד השמש תכה בסנווריה, אין זה משנה אם בעולם שבור אקלים, או ממסך דיגיטלי, כל קיץ ישוב ויהיה מרדף זיעה מלוחה אחר מתיקות האבטיח, עוד הרפתקת ים אחר נחמות הצל והתשוקה למים מקררים. כפי שהיטיב לכתוב המשורר אלפרד כהן, יליד באר שבע, כשכתב את חוויות הקיץ שלו:

רטוב

ְּבחֹוף ַהָּים ֶׁשל ַאְׁשְקלֹון / ָיַׁשְבִּתי ַעל ַמֶּגֶבת ֲעָנִקית / ִעם ִמיִקי ָמאּוס ְודֹוַנְלד ָּדאק / ְולֹא ַזְזִּתי / מּוִלי ָהאֶֹפק, ְּגבּול ָהעֹוָלם / ְּכמֹו ִׁשיר ְּבִמְצַעד ַהִּפְזמֹוִנים ַהְּׁשבּוִעי / ַהָּים ָלַחׁש ִׁשְגעֹוִני / ְּבֶקֶצב ְיגֹוִני / ַאָּבא ָחַזר ֵמַהָּים / ּכֹוֵבׁש, ָרטּוב / ַעד סֹוף ַהַּקִיץ / ֶאָּכֵנס ַלַּמִים. ●