אפילו לתנין נגמרו הדמעות
בקואליציה נזכרו השבוע במונחים כמו שקר, ציניות וגניבת דעת ● במקום לבכות, תביטו במראה
פרויקט הגמר של הבמאית מירה נאיר
("סלאם בומביי", "חתונת מונסון") באוניברסיטת הרווארד היה סרט דוקומנטרי בשם ,"So Far from India" שעקב אחר סוחר עיתונים הודי החי ברכבת התחתית של ניו יורק, בעוד אשתו ההרה מחכה לו לשווא בהודו.
הסרט, שצולם בארה"ב ובהודו, גולל את מסכת חייה העלובים והאומללים של הכלה הזנוחה ואת משחק ההישרדות של החתן הבוגדני באמריקה. הוא הוכתר כסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע האמריקני ובפסטיבל הכפר הגלובלי של ניו יורק. להקרנה החגיגית באוניברסיטה היוקרתית הזמינה נאיר את הבחור, שישב במשך כל הסרט חסר תנועה, לעס מסטיק בשוויון נפש, מנותק לחלוטין, אדיש לסבל המוקרן על המסך, כאילו לא מדובר בו ובכלתו לשעבר. לקראת סוף הסרט, בסצנה סתמית לחלוטין, פרץ לפתע הבחור בקול זעקה מיוסר והחל בוכה.
בתום ההקרנה, כששאלה נאיר את הבחור לפשר בכיו, הסביר לה שבאותה סצנה הבחין בדמותו לבושה בחליפה ונזכר בבהירות צלולה שאת אותה חליפה טובה שכח בטעות במכבסה בהודו והיא אבדה לו לנצח.
גם אני בכיתי בנסיבות דומות בימים האחרונים יחד עם הקואליציה בדמעות תנין. באמת נוראה הפוליטיקה הזו - כל השקר, הציניות, גניבת הדעת. מכמיר לב היה לצפות בתקשורת הנדסת התודעה ממהרת לחבק את הקואליציה הבוכייה, ללטף את ראשה השחוח. אוי, הזעם הקדוש המרטיט את הבטן בקונצ'רטו של תסכול, אכזבה ועלבון. להקיא.
יש לפעמים רגעים מזוקקים של חוצפה ועזות מצח שמגיעים לכדי יצירת אמנות. כתבתי בעבר על הבננה של האמן מאוריציו קטלן, שהסעירה את העולם לפני כשנתיים. ליצירה הוא קרא "קומיקאי", וזו היתה בננה מודבקת במסקינגטייפ לקיר בגלריה במיאמי ולידה הכיתוב: "סמל למסחר גלובלי וכלי הומוריסטי קלאסי". היצירה נמכרה ב־021 אלף דולר, ואז נאכלה על ידי אמן פרפורמנס בשם דיוויד דאטונה שטען כי היה רעב.
גם הפוליטיקה שלנו מספקת רגעי חוצפה אדירים, כמו השבוע, כשקואליציית השנאה העזה להתבכיין ולנזוף באופוזיציה על שלא סייעה לה להעביר חוק. אבל הדובדבן על הקצפת היה דברי ח"כ ניר אורבך, עסקן מגוחך, על ח"כ עמיחי שיקלי: "עשה מעשה נבלה ולא מעשה אידיאולוגי, ולדעתי צריך להכריז עליו כפורש".
על כך אמר הנביא ישעיהו: "הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע, שמים חושך לאור ואור לחושך, שמים מר למתוק ומתוק למר".
באחד מסיפוריו הקצרים כתב צ'כוב על שיחה בין רופא כפרי, טיפוס של חמור נושא ספרים, למשוגע אמיתי. הרופא, שמצא במשוגע בר־שיח מעניין, טען שבתודעה נכונה ניתן להתעלם מהסבל כמו הפילוסופים הסטואיים, ממש לבוז לסבל.
"לסבל אתה בז", זעם עליו המשוגע, "אבל אם מישהו יסגור לך דלת על האצבע, הלא תצווח מלוא הגרון".
לא יכולתי שלא לחשוב על בנט, שסיפר לנו שהממשלה בראשותו תתמקד ב־08 אחוזים של הסכמה. אשליה מארץ הקומבינות. בטון מרטירי הסביר כיצד הוא מקריב עצמו למען העם. איכשהו המציאות התדפקה על דלתו מהר מהצפוי.
ופתאום ל־02 האחוזים של חוסר ההסכמה היה כאב אמיתי. כמו דלת שנסגרת על האצבע הקטנה. אבל זו רק ההתחלה.
סטיב מאדנטון היה רווק מזדקן
שגר עם אמא שלו בבית קטן בצ'סטרפילד, אנגליה. מאדנטון היה בחור טוב במובן המשעמם של הטוב, למעט תחביב אקזוטי - היה לו אוסף אבקות כביסה מכל רחבי תבל. יום אחד גמלה בליבו החלטה. נמאס לו להיות רווק, הוא רצה בת זוג ולכן פרסם מודעת היכרויות בלוח העיתון המקומי ה"צ'סטרפילד גאזט": "לב בודד מחפש אישה טובה למטרת ידידות ובילויים". רק אישה אחת ענתה על המודעה. אמא שלו.
ולמה נזכרתי בו? כי קראתי השבוע את הפרשן לענייני פוליטיקה ומדע בדיוני של "הארץ", יוסי ורטר. הברנש הנ"ל, שמרבה לגדף ולקלס לקול מצהלות קוראי "הארץ" הנאור, הסביר כי "דווקא נפילת חוק האזרחות מבהירה: קואליציית בנט־לפיד יציבה מכפי שנדמה". בסדר, צא לדייט עם אמא. כן, במיוחד הקטע שהם גם אכלו את הדגים הסרוחים, גם חטפו מלקות וגם גורשו מהעיר. בערב נודע שהממשל האמריקני הפרוגרסיבי עצר את הריסת בית המחבל שרצח את יהודה גואטה הי"ד.
זכרו מה אני כותב כאן. ממשל ביידן הרבה יותר שמאלני מממשל אובאמה, ולכן הוא לא יצליח להתאפק. אחרי הסכם הגרעין עם איראן תשוגר תוכנית מדינית. השתיקה האמריקנית בפשרת אביתר הבהירה לי שלא פשרה ולא נעליים, את הישיבה הם יקימו על הירח. אבל האיפוק האמריקני מתחיל לבעבע.
יו"ר מפלגת העבודה
ושרת התחבורה, ח"כ מרב מיכאלי, בירכה את ארה"ב לרגל יום עצמאותה וגילתה בורות היסטורית מדאיגה - ולא בפעם הראשונה. היא קבעה כי ארה"ב "היא הראשונה ששברה את אמברגו הנשק על ישראל". אלא שארה"ב מילאה בדקדקנות את הוראת האו"ם והטילה אמברגו נשק על ישראל הצעירה. זה קרה, בין היתר, גם בגלל לחץ יהודי(!) על הממשל. יהודה לייב מאגנס, ששימש הנשיא הראשון של האוניברסיטה העברית, ועד היום שמו מתנוסס על בית ההוצאה לאור שלה, טס שבועיים לפני הכרזת המדינה לארה"ב כדי להפציר בממשל לאסור קיום מגבית עבור נשק לצה"ל.
מאגנס ביקש ממזכיר המדינה, הגנרל מרשל, לאסור את קיום המגבית, ודרש כי ארה"ב תלחץ על היהודים באמצעות הטלת סנקציות משום שהתרומות מארה"ב משמשות למלחמה.
אם ארה"ב תסגור את הברז ותמנע זרימת כספים, טען מאגנס, תיעצר מכונת המלחמה היהודית בישראל בשל מחסור בדלק פיננסי. אף לאחר פלישת צבאות ערב והחשש המוחשי להשמדת המדינה, שלח מאגנס מברק נוסף למחלקת המדינה, ובו הודיע כי הגנת ישראל הצעירה עולה למדינה 4 מיליון דולר בחודש, ורק במקרה שוושינגטון תנתק אותה מהמקורות הכספיים של היהודים באמריקה, תשותק מכונת המלחמה היהודית ותיפסק המלחמה. בעצם ימי השואה, מאגנס, שהיה מראשי ברית שלום שדגלה במדינה דו־לאומית, מתאר ביומנו את התלבטויותיו - נאמנותו לרעיון האחווה הבין־דתית עם ערביי הארץ, אל מול שוועת אחיו הנרצחים לצהלת אותם ערבים. שימו לב לעיוות המטורף שבעצם השאלה שלו. "איך היהודי נקרע לגזרים... האם יאמר שהשמירה העצמית היא החוק הראשון בטבע? אם יחליט לטובת עצמו, הרי מצפונו האנושי, רגש האחווה שבו, יציקוהו. אם יחליט לטובת הערבים, הרי אחיו הנרדף זועק אליו מארצות הדיכוי. אין מוצא". ●
ממשל ביידן הרבה יותר שמאלני מממשל אובאמה, ולכן הוא לא יצליח להתאפק. אחרי הסכם הגרעין תשוגר תוכנית מדינית