היום שאחרי יורו :2020 לונדון מחכה לשכחה, ברומא החגיגה לא נגמרת
לאורך כל השבוע האחרון קיבלתי הוכחה למזג האוויר המיוחד שיש באנגליה, כשב חודש יולי ראיתי את השילוב של עננות, שמש שיצאה לחמם מדי פעם וכמובן גם טפטופים.
כמה סמלי שביציאה מהאצטדיון ועד תחנת הרכבת של "וומבלי פארק" הגשם שטף את הרחובות. גשם שלא עזר לנקות את השדרה מלאת הזבל והדביקה מכמות הבירות שנשפכה עליה, וכמובן לא את ההר גשה של המקומיים.
כבר בשלב ההנפה של קייליני, רבים עזבו את היצי עים. אלה שנשארו, ניסו להתנחם בזרועות קרוביהם. חלק הוציאו את זעמם על הכיסאות. חלק פשוט לא הצליחו להרים את עצמם כדי ללכת הביתה. שוב הם ראו איך הגיבורים שלהם קורסים ברגע האמת. המועקה, שהשתלטה על האוויר הקריר ברגע שבוקאיו סאקה החטיא את הפנדל, היתה מוחשית גם אתמול, בבוקר למחרת. את דגלי היורו, שקישטו את רחובות העיר, הורידו כבר בשעות הבוקר, אולי כדי לנסות להשכיח כמה שיותר מהר את מה שקרה. השמחה, שהיתה ברחובות משעות הבוקר ביום ראשון, הפכה ליום שגרתי וחסר ייחודיות בשני. בבית הקפה בבוקר, העיתונים היו מסודרים בצורה מופתית, כאילו איש לא רצה לקרוא את מה שהיה להם להציע. מצד אחר, לא היה מפתיע לשמוע אדם מבוגר אומר לחברו שסאנצ'ו
וראשפורד שנכנסו בדקות הסיום, לא היו צריכים לב עוט בדו קרב הפנדלים. הם העדיפו לראות את ג'ק גריליש בועט, או את לוק שואו, שסיפק טורניר ענק.
שלושה אנשים בסך הכל קיבלו שיר מיוחד מהקהל האנגלי: הארי מגווייר, ג'ק גריליש והמאמן, גארת' סאות'גייט. "אתה האחד", הם שאגו לאיש שהחטיא את הפנדל המפורסם בחצי הגמר מול גרמניה ב 1996 ועומד היום על הקווים. ככה זה אצלם: הדבר היחיד שחשוב להם באמת הוא העובדה שהאנשים שהם מעודדים ייתנו הכל. והאנגלים באמת נתנו הכל. עכשיו תהיה להם שנה וחצי לבנות שוב את החלו מות עד לקטאר .2022
את דגלי היורו, שקישטו את רחובות העיר, הורידו כבר בשעות הבוקר. בבית הקפה בבוקר, העיתונים היו מסודרים בצורה מופתית, כאילו איש לא רצה לקרוא את מה שהיה להם להציע