מדוע המדינות הערביות כושלות

לבנון קורסת ומדינות ערב במצוקה חסרת תקדים. חלקן מתפוררות ונתונות במרחץ דמים. רובן כושלות. כמעט כולן מתקשות להתמודד עם אתגרי המאה ה .21 הפער בינן לבין העולם המודרני מעמיק, במידה שספק אם ניתן לגשר עליו בלא מהפכה תרבותית וחברתית עמוקה. המזרח התיכון משתנה בהתמדה בדורות האחרונים, אך השינויים מקשים את ההתמודדות הזו: פחות פתיחות, פלורליזם וסובלנות, יותר אלימות ואוטוקרטיה; פחות נכונות לרפורמות עמו קות בסדרי החברה והממשל, יותר תירוצים.

תנאי מוקדם לדיון ענייני בכל אלה הוא חשיפת הר דידות והמניפולטיביות של שני הסברים רווחים. בקוטב אחד מיוחסים הכשלים האלה ל"אסלאם". הדבר דומה לטיעונים בדבר "היהדות" או "הנצרות", בלי להבחין בקרב יהודים )למשל, בין ליברלים חילונים לבין קנאים חרדים( ובקרב נוצרים )למשל, בין קווייקרים אמריקנים לבין חברי פלנגות בלבנון(. במדינה המוסלמית הגדולה ביותר )אינדונזיה, כ 275 מיליון נפש( מתקיים כבר יותר משני עשורים תהליך דמוקרטיזציה, לרבות סבבים של בחירות חופשיות. רוב הריכוזים המוסלמיים במרכז וב מזרח אסיה )לרבות כ 200 מיליון בהודו( אינם אלימים ודורסניים כמו בחלק ממדינות ערב, בפקיסטן ובאפג ניסטן. באיראן משטר המהפכה אמנם מדכא וברברי, אך בחברה מתקיימים מבנים פלורליסטיים ופתוחים השורדים אפילו תחת המולות, ותשתית של חברה אזרחית שעליה ניתן יהיה לבנות לאחר שינוי המשטר. בעולם הערבי יש הבדלים ברמת האלימות, למשל בין מרוקו לבין סוריה, עיראק והפלשתינים. "האסלאם" אינו מרשם לכישלון או הסבר לאלימות.

בקוטב השני מתרצים את כישלונות הערבים בהיסטוריה הקולוניאלית. התירוצים הללו מקובלים על הערבים עצמם, על חוגים "פרוגרסיביים" באקדמיה, בתקשורת ובפוליטיקה, הרואים בבני "העולם השלישי" קורבנות שאינם צריכים לקבל עליהם אחריות לתוצאות התנהגותם. עליבותם של התירוצים האלה מתבררת כאשר משווים את כשלי הערבים להישגיה של הודו בכינון משטר דמוקרטי, למרות מורשת הקסטות ובחילוץ מאות מיליוני בני אדם מעוני מרוד. הודו, הפוסט קולוניאלית וחסרת המשאבים, שיפרה דרמטית את איכות החיים והחירות של רבים מאזרחיה; ואילו הערבים, עתירי המשאבים, שסבלו זמן קצר מאוד משלטון זר מדכא הרבה פחות, משתמשים בתירוץ הקולוניאלי כדי לפטור עצמם מאחריות לחורבן ארצותיהם ולהתרסקות איכות החיים של בניהם ובנותיהם. הכשל הוא תרבותי וחברתי: חברה הדבקה במבניה הש בטיים והפטריארכליים, שערכיה אינם פלורליסטיים והיא אכולה בשחיתות מובנית. משטרים אוטוריטריים ו/או הכנסות שמקורן באוצרות טבע ולא בהון האנושי, יכולים, לכל היותר, להבטיח מידה של יציבות ולמנוע קריסה. התרבות הזו נכשלת כבר מאה שנים בהתמודדות עם אתגרי המודרניות. היא מרחיבה ומעמיקה את הפער בין ציפיותיהם של הערבים לנוכח עברם המפואר, לבין הכרתם הצורבת בעליבותם בהווה וחרדתם מפני העתיד.

תרבות פוליטית אינה גזירת גורל ואינה מחייבת נטי שת הזהות. הציונות הכירה בכישלונה של מתכונת חיים רבת שנים וחוללה שינוי תרבותי מהפכני, שהציע מוצא קונסטרוקטיבי ממצוקת המתכונת הקודמת וזהות יהודית המושתתת על אדנים יציבים. זו חיזקה את הקולקטיב הלאומי היהודי בהתמודדות עם אתגרי המאה ה 20 והמאה ה ,21 ושיפרה באופן דרמטי את איכות חייהם של מיליוני יהודים. הטורקים התחזקו במהפכה שהכניס אטאטורק בתרבותם הפוליטית לפני כמאה שנים.

התרבות הזו מסבירה במידה רבה את כישלון מדינות ערב, את מיעוט ההישגים המדעיים, את שכיחות הטרור בקרבם, את כישלון האינטגרציה של מהגרים ערבים רבים באירופה, את פסילת הפשרה ההיסטורית וההזיות על חורבן ישראל בקרב הפלשתינים, ואת תרבות האלי מות, הפשע והשבטיות הרווחים בקרב החברה הערבית בישראל. כאשר הערך העליון הוא הכחשת האחריות, לא יכול לבוא תיקון. בוודאי לא התיקון המהפכני הנדרש.

תרבות פוליטית אינה גזירת גורל ואינה מחייבת נטישת הזהות, אבל כאשר הערך העליון הוא הכחשת האחריות, לא יכול לבוא תיקון. בוודאי לא התיקון המהפכני הנדרש