זעם בימין על מינוי מראענה לוועדת החוץ והביטחון

נציגת העבודה תכהן כמ״מ בוועדה

בעבר הלא מאוד רחוק נשמעו ברחבי ישראל זעקות שבר קצובות, על רמיסתה של הדמוקרטיה בידי השלטון, על הפגיעה האנושה בכנסת בידי הממשלה ועל הדריסה ברגל גסה של האופוזיציה בידי הקואליציה.

לא רק זעקות בעלמא. גם מעשים נלוו לתרועות האזהרה, כמו פניות תכופות ליועץ המשפטי לממשלה, עתירות לבג"ץ וכמובן הפגנות ואירוו עים שונים שנועדו לחדד את המסר הבלתי שנוי במחלוקת, מבחינתם.

ארגונים שחרתו על דגלם את השו מירה על הדמוקרטיה הישראלית, כמו המכון הישראלי לדמוקרטיה, התנועה לאיכות השלטון ואחרים, הוציאו מנו שרים והודעות לעיתונות כמעט מדי שבוע, ובהם התריעו על מה שמחוללת הממשלה מתחת לאפם של האזרחים, ודאגו שלא יהיה אחד במדינה שלא ער לכך שישראל הופכת דיקטטורה נוסח טורקיה או איראן.

פראייר, לא דיקטטור

לפני חודש קמה ממשלה חדשה ביו שראל. היתה זו גם נקודת הזמן המו דויקת שבה כל אותם קולות רועשים ומטיפים נדמו בין רגע. אין יותר ממה להזהיר, אין יותר על מה לעתור. הפו גיעה האנושה בדמוקרטיה חדלה מרגע שהתחלף השלטון.

בעולם המדומיין והצבוע של הפוו ליטיקאים, ייתכן אמנם מצב שבו מפו לגה (מרצ למשל) עותרת לבג"ץ נגד ממשלת חילופים וכעבור כמה חודשים ועוד בטרם התקבלה ההכרעה - מוצאת את עצמה יושבת בממשלה כזאת בדיוק ועוד נושמת לרווחה כאשר העתירה (שלה עצמה) נדחית.

במציאות יש עובדות. והעובדות הן שהממשלה הנוכחית רומסת את הכנסת יותר מכל ממשלה אחרת. מעולם לא היתה ממשלה שהושבעה ברוב דחוק כל כך, שביקשה להרחיב את הפער לטוו בתה באופן כה מלאכותי ושערורייתי.

הנה דוגמה טרייה יחסית. היחס בכנסת הנוכחית בין הקואליציה לאופוזיציה הוא .60:59 זו היתה תוו צאת ההצבעה על כינון הממשלה. אחרי בחירות 2015 עמד היחס בין הקואליציה לאופוזיציה על שיעור דומה מאוד. 61 מנתה הקואליציה בראשות נתניהו, 59 האופוזיציה של המחנה הציוני. כמו היום, גם אז, עמדה בפתחה של הממשלה האפשרות לנצל את הרוב כדי להנדס את יחסי הכוחות בוועדות כרצונה.

אולם הפלא ופלא, היא לא עשתה זאת. הרוב הדחוק במליאה תורגם לרוב דחוק בוועדות הכנסת. כי אף שהאופוזיציה לא בשלטון, המסורת הפרלמנטרית קובעת שגם לה מגיע ייצוג הולם בבית המחוקקים.

והעובדות, מה לעשות, מדברות בעד עצמן. נתניהו והליכוד שמרו על הדו מוקרטיה הרבה יותר מאשר ממשלת השמאל הנוכחית. הוא אולי פראייר, אבל בהחלט לא דיקטטור.

בוועדת הכספים למשל, שגם כך

נשלטת בידי מפלגתו המונרכית של שר האוצר ליברמן, דאגו בקואליציה להגדיל את הרוב באופן מלאכוו תי בשני ח"כים. 2015וב הסתפקו בקואליציה ברוב של ח"כ אחד. הפער הוגדל הפעם באופן דומה גם בוועדות הכלכלה, העבודה והרווחה וכן בוועו דת החוקה. זאת בניגוד 2015ול שאז נשמרו הפרופורציות המקובלות. כדי "לפצות" על היעדר הייצוגיות, החו ליטו בקואליציה לאפשר לאופוזיציה להגדיל את הייצוג ואת הרוב שלהם בוועדות שתמיד היו חסרות כל חשיו בות לתפקוד הממשלה.

לשמאל היו אותם ארגונים שצעקו ועתרו בשבילם. לימין כעת אין איש. לא ארגונים. לא יועמ"שים. ולא בג"ץ.