זו הלאומיות, טמבל

מהן סיבות העומק לכישלון המחפיר של האמריקנים בנסיגה הכאוטית מאפגניסטן? אפשר לחשוב שהן נעוצות בתסמונת כושלת, כביכול מוסרית או מעין מיסיונרית, של ממשלים דמוקרטיים ורפובליקניים התובעים מבעלות בריתה של ארה"ב להפוך לדמוקרטיות ליברליות. כך מוטט קרטר את המלוכה האיראנית הרודנית לטובת "דמוקרטיה", שהתגלגלה כמעט מייד לדכאנות רדיקלית אסלאמיסטית. כך ניסה בוש הבן לבנות "דמוקרטיה עיראקית", וכך מוטט אובאמה שורה של משטרים ערביים, שבראשם המשטר במ צרים. נראה כאילו ביידן, מתוך אותה גישה תלושה, סמך על ה"דמוקרטיה" שנבנתה כביכול באפגניסטן ומושך עתה את ידיו מתמיכה בסעודיה.

אבל הסבר שעיקרו "מיסיונריוּת דמוקרטית" אינו מתיישב עם ההסכם של ממשל אובאמה עם משטר האימים האימפריאליסטי של איראן, למשל. אובאמה הסגיר כמעט סופית את תושבי איראן לדיכוי אסלאמי רצחני )פעמיים, ב 2009 וב ,2011 כשהם מרדו( והפקיר באכזריות את כלל תושבי האזור, שכן איראן היתה אמורה לשלוט בהם, לפי חזונו המעוות. ההסכם מ 2015 היה טיפשי, כי שום יציבות לא היתה צומחת ממנו, אבל מוסרי הוא ודאי לא היה. תס מונת מוסרית גם לא מסבירה את ניסיונות ממשלי קלינטון, בוש הבן ואובאמה להשליט על הפלשתינים משטר דיכוי ולהציב בשכנותנו, ובעצם בתוכנו, עוד משטר דיכוי רצחני מהסוג שהלאומיות הערבית יודעת לייצר, מחמת חולשתה.

ארה"ב ידעה תמיד לנהל מדיניות חוץ ריאליסטית, מתאימה לאינטרסים שלה ונטולת רגשנות או עקרונות מכבידים. לכן, לא במוסר פוליטי ולא באידיאולוגיה צריך לחפש את המכנה המשותף המבני לכישלונות האמריקניים ב"פלשתין", בעיראק ובאפגניסטן. עיקרו בעיוורון שלהם לתפקיד המכריע של לאומיות לכידה וקונסטרוקטיבית בכינון דמוקרטיה מתפקדת )וגם בתפקוד של מדינה לא דמוקרטית(. ההתניה ההדדית הזאת לא נהירה לאמריקנים. בין שהם מיסיונרים של הדמוקרטיה הליברלית ובין שהם ציניקנים מונעים מאינטרסים, הם נוטים להתעלם מהתלות התפקודית של כל משטר פוליטי, לרבות דמוקרטיה, בבסיס של שיוך וזהות משותפים, כלומר בלאומיות.

אחרי כיבוש עיראק ניסו אנשי סגנו של בוש הבן, דיק צ'ייני, להוביל מיזם לבינוי מחדש של אומה עיראקית דמו

קרטית. הם לא הבינו שלא די בבניית מוסדות אזרחיים דמו קרטיים. דמוקרטיה מתפתחת בתנועה דו כיוונית. נדרשת גם אומה קיימת, אפילו באופן ראשוני עוברי, שתשתתף בעיצוב אותם מוסדות. אלה שני כיוונים חיוניים בהיווצרות משטרים דמוקרטיים: מוסדות דמוקרטיים שאומה מכוננת )לעיתים גם בעזרת כוח חיצוני( מצד אחד, ומצד שני גיבוש אומה מתוך תפיסה חוזית סביב המוסדות הדמוקרטיים. זה מה שקרה בשנות המהפכה האמריקנית, למשל, או בכינון הממלכתיות הדמוקרטית של ישראל.

זה גם מה שקרה ביפן ובגרמניה. הלאומיות של היפ נים והגרמנים היתה מבוססת, ומכאן הצלחת האמריקנים לכונן שם דמוקרטיות על חורבות משטרי הרודנות שה ביסו. לעומת זאת, בעיראק, בסוריה או באפגניסטן המו דרניות - מעולם לא היו עמים. משטרי הדיכוי שהתפתחו שם התבססו על לאומיות מזויפת )פאן ערביוּת, למשל(. באמצעות הבניה מוסדית בלבד, אי אפשר ליצור לאום יש מאין מתוך דתות ושבטים. ייתכנו רק דיקטטורות מבו ססות על "לאומיות רשמית" שריקנותה נחשפת במשברים, כמו המלחמה בסוריה. האבחנה הזאת חלה גם על המכונים "פלשתינים", המפוצלים עוד מימי מלחמת האזרחים שלהם בשנות ה ,30 ונטולי תפיסת "טוב משותף" החיונית לכל תהליך מוצלח של בינוי אומה דמוקרטית.

ייתכן שהאמריקנים לכודים בדימוי הפשטני של אומה אמריקנית שנוצרה סביב חוזה מסוים, החוקה האמריקנית. נוטים לשכוח שאומה אמריקנית, אמנם עוברית, לחמה בבריטים במלחמת העצמאות, ורק שנים אחדות אחרי הניצ חון חוקקה לעצמה חוקה. הרוח הגלובליסטית העזה הנושבת במערב משכיחה את העובדה שלאומיות היא תנאי הכרחי לתפקוד של דמוקרטיה. בגלובליזם טמון ההסבר המבני לכישלונות האמריקניים בעשורים האחרונים.

הרוח הגלובליסטית הנושבת במערב משכיחה את העובדה שלאומיות היא תנאי הכרחי לתפקודה של דמוקרטיה. זה ההסבר לכישלון המיסיונריות הדמוקרטית במזרח התיכון