אנחנו דור מצוין

בראש השנה הכריזו ערוצי התקשורת המרכזיים על חנן בן ארי כעל זמר השנה לתשפ"א )כאן גימל, מאקו, גלי צה"ל(. לכאורה, אירוע שגרתי ולא מפתיע, אולם במבט היסטורי זוהי הפתעה נעימה אם רק נרענן את הזיכרון הישראלי, בבחינת איפה היינו ולאן הגענו.

בן ארי הוא זמר שיצירותיו ועולמו הם קצה הקרחון של ישראל החדשה ישנה הצועדת אל קדמת הבמה: הוא חצי אשכנזי וחצי מזרחי, נולד בשומרון ומתגורר בפרדס חנה כרכור, נשוי ואב לשישה. לבמה הוא עולה עם ג'ינס, טי שירט וכיפה סרוגה בגודל ישראלי סטנדרטי. הכי חשוב: הופעותיו )ללא הפרדה מגדרית( נושאות ערך תרבותי וחינוכי רב. כמו כל יוצר דתי לאומי, שיריו נטועים בציר היסטורי ארוך, לאומי ותנ"כי. הוא דואג לחלוק עם מעריציו מחוות לשירי זוהר ארגוב - זמר עוצמתי שקדם לו בארבעה עשורים ונדחק לשוליים על ידי קובעי הטעם בזמנו. אלו ערכיו: אמונה, מסורת, לאומיות, הכלה וצניעות. חולם כמו יוסף.

הנה השוואה מעניינת: לפני כשלושה עשורים זכה בפרס "זמר השנה" (1994-1993) אמן שונה לחלוטין, שאישיותו ויצירותיו הם כמעט תמונת ראי של בן ארי: אביב גפן. סגנונו "רוק אלטרנטיבי", והטקסטים שיצר רוויים מרירות, מחאה ודיכאון בואכה נטייה לאובדנות. בשונה מבן ארי, גפן דילג על שירות צבאי )לטענתו, לפי ויקיפדיה, מטעמים רפואיים(, אבל ייחוסו המשפחתי וקרבתו התרבותית לקובעי הטעם בזמנו זיכו אותו בפי נוק בכל ערוץ אפשרי שהעניק הד לגחמותיו: טלוויזיה, תיאטרון, רדיו ואינספור תוכניות אירוח.

נכון, הימים אז היו שונים לגמרי. באמצע שנות ה 90 היה לעורכים המוזיקליים )שהגיעו ממחוזות גיאוגרפיים ותרבותיים מאוד מסוימים( מונופול כמעט מוחלט על עיצוב הטעם, כלומר על הזהות התרבותית של מרבית אזרחי ישראל. בימים ההם, הניתוק בין מעצבי הטעם לעם היושב בציון הגיע לשיא של כל הזמנים. ממש בשעה ששירי אביב גפן נכנסו בקלילות לפלייליסט, נזנחו זמרים אחרים שמקורות השראתם חרגו מגבולות תל אביב. זמרים דוגמת איציק קלה, ציון גולן ודקלון, שקלטות ות קליטים שלהם נמכרו בעשרות אלפים, ולמרות זאת זכו למינימום חשיפה בערוצי הזרם המרכזי. בזכות יוטיוב וספוטיפיי, נמצא העשור החולף בסימן שח רור נוסף של קהל המאזינים מחבל הטבור של קובעי הטעם, שנהגו באופן שרירותי ואטום כלפי זולתם.

אביב גפן הוא משל למחנה שלם בישראל, קטן יחסית אבל צעקני, רדיקלי ופרובוקטיבי, הזוכה לת שומת לב לא פרופורציונלית ביחס לכוחו האמיתי. בין שהשינוי המבורך הוא תולדה של הטכנולוגיה ובין שנובע ממאבקי שליטה )למעשה, שניהם(, הת נועה הזו מאביב גפן אל חנן בן ארי היא משל לשינוי תרבותי עמוק שעובר על החברה הישראלית: פחות מחאה, יותר הזדהות; פחות מרירות, יותר אופטימיות; פחות תל אביב, יותר ישראל; פחות דיכאון ויותר חיוניות. עכשיו פחות מעונן.

האם עלינו על המסלול הנע אוטומטית לקראת עשור אופטימי? לא בהכרח. שום טכנולוגיה, משו כללת ככל שתהיה, לא מוחקת מאבקי כוח ומאבק על הגמוניה תרבותית. כדי להמשיך לקראת מגמה אופטימית, לאומית, מסורתית, מכילה ודמוקרטית, אזרחי ישראל יצטרכו לעמוד על המשמר. כדי שה חיים שלנו יהיו תותים.

התנועה מאביב גפן אל חנן בן ארי היא משל לשינוי תרבותי עמוק בחברה הישראלית: פחות תל אביב, יותר ישראל; פחות מרירות, יותר אופטימיות