עדיף "להבעיר" את השטח במקום להפקיר את האזרחים

תפיסת רוב המחבלים הבורחים אינה משנה את הבחירה האסטרטגית הניצבת לפתחה של ישראל. בבתי הסוהר, בג'נין, בעזה, מול הגורמים המיליטנטיים בקרב ערביי ישראל, מול הפושעים בתחומי המדינה, מול זייפני אומן השבים מאוקראינה ומול סרבני החיסונים - עדיין מדובר בברירה בין נכונות "להבעיר את השטח" כדי להרגיעו, לבין השלמה פאסיבית עם טרור, פשע והפקרות. "להבעיר את השטח כדי להרגיעו" נשמע סתירה, ולא היא. אין סתירה בין חתירה אסטרטגית לרגיעה, לבין שימוש נרחב, מסלים ומושכל באמצעים אלימים כדי להבטיח את הרגיעה לאורך זמן.

פרדוקסלית, אין רגיעה בלא איום אמין באלימות ובלא מימוש מהלכים אלימים מדי פעם, באופן המאשש אמינות זו. את הפתגם הלטיני הידוע "הרוצה בשלום - ייכון למלחמה", אפשר להשלים: "ואם לא די במוכנותך למלחמה להרתעת אויביך - שבור את כוחם, כדי להבטיח שלום באמצעות הרתעה". במובן זה, כולם "חיים על החרב". הפשע מרוסן בעיקר מחשש הפושעים מכפיית המשטרה ומהענישה בבתי המשפט, כמו בסינגפור וב שווייץ. אך הוא הרבה פחות מרוסן בישראל, בשל עליבות המשטרה ור פיסות המערכת המשפטית. בברזיל הוא בלתי מרוסן בשל ריקבון מערכת האכיפה. האירופאים המתגאים בדחיית המשוואה הזו בתחום האסטרטגי, חיים למעשה על החרב האמריקנית.

לישראל רצוי ש"השטח לא יבער", אבל רגיעה לאורך זמן מחייבת הסתכנות בהבערה מבוקרת מול המאיימים עליה מבית ומחוץ. התרבות הפרימיטיבית והמופקרת של זייפני האישורים, רמאי הבידודים וסרבני החיסונים אשמה ברצח ובגרימת סבל המוניים, אף שלא סימנה קורב נות ספציפיים ואף שמופקריה הורגים וגורמים לסבל בעיקר לעצמם ולבני ביתם. כפיית סולידריות אנושית בסיסית עליהם אכן "תבעיר" אלימות ברסלבית ו"תדליק" את הרשתות החברתיות של ההזויים; אך בהימנעות מענישה נוקשה, מכאיבה ומרתיעה מחשש "להבעיר", המ דינה הופכת לשותפה בהפקרת אזרחיה. כליאה נוקשה לטרוריסטים ושבירת רוחם אינה נוחה לשב"ס ותביא בשלב ראשון ל"הבערת" בתי הסוהר, אך הכניעה הסדרתית לאסירים מעודדת ומגבירה את הטרור. הזיית ה"הסדרה" בעזה משלימה למעשה עם השתוללותם של הברברים המנהיגים אותה, כמכשיר יעיל להתמדת התעצמותם על ישראל. הגיע הזמן "להבעיר" את העימות ביוזמת ישראל כדי לשבור את מוטיב ציית העימות שלהם לשנים אחדות, עד שיהיה צורך "להבעירו" שוב, כזריקת דחף חיסונית למוטציה הצפויה של נגיף האלימות המאפיין את עזה זה דורות.

ישראל ודמוקרטיות אחרות נקטו את הדרך הזאת שוב ושוב. בריטניה "הבעירה" את מלחמת העולם השנייה, במקום "להכיל" את כיבוש פולין, כמו שהכילה את ה"אנשלוס" באוסטריה ואת ההשתלטות על הסודטים. אפילו צ'מברליין הבין שעדיפה מלחמה יזומה, על פני פריצתה הבלתי נמנעת אחרי השתלטות היטלר על אירופה הקונטיננטלית. ישראל יצאה ביוזמתה למלחמה ב 1956 מחשש להתעצמות מצרים, והשיגה עשור של רגיעה יחסית; זו אפשרה את בניינה ואת חיזוקה של ישראל, באופן שהבטיח את שגשוגה ואת ניצחונותיה בשנות ה 60 וה ,70 עד להסכם השלום עם מצרים. ביוני 1967 "הבעירה" ישראל את האזור. במארס 2002 "הבעירה" את השטחים ושברה את רוחה של החברה הפלשתינית שתמכה בטרור של "האינתיפאדה השנייה", באופן שמרתיע עד היום את תושבי הגדה מעימות כולל. ב 2006 הצליחה ישראל, בעצם היציאה למלחמת לבנון השנייה )ולהבדיל מכשלי המלחמה עצמה(, להרתיע את חיזבאללה מעימות במשך יותר מ 15 שנה. את לקחי הכישלון להרתיעו מהתעצמות ראוי להפעיל עתה בעזה. ישראל מסתכנת כבר כחמש שנים ב"הבערת" עימות מסוכן מאוד עם איראן, כדי למנוע מלחמה כוללת בתנאים בלתי נסבלים.

לא ראוי, כמובן, "להבעיר" בכל מקרה, בכל זמן ובכל מחיר. אך לפעמים אין ברירה. אלתרמן ניסח ב"זמר הפלוגות" את היחס בין הבנייה והשלום, לבין הכורח להתגייס להגנתם במעשה אלים: "את שלום המחרשה נשאו לך בחורייך, היום הם לך נושאים שלום על הרובים".