יצירה נועזת שמאתגרת את סבלנותם של הצופים
"אנט", צרפת/ארה"ב 2021
סצנת הפתיחה של "אנט" - המיוזיקל החדש של הבמאי הצרפתי הפרוע לאוס קאראקס ("מנועים קדושים", "הנאהבים מפריז") - היא אחת מסצנות הפתיחה המוצלחות והסוחפות שנצפו על המסכים בשנים האחרונות.
הסצנה נפתחת בכך שקאראקס, שיושב בכיסא המפיק באולפן הקלטות, נשען קדימה למיקרופון ושואל את הנוכחים בחדר, שמונהגים בידי האחים רון וראסל מייל (חברי להקת הרוק הוותיקה ספארקס, והצמד שכתב את סיפור הסרט ואת שיריו), אם אפשר להתחיל. שניות ספורות אחר כך הלהקה מתחילה לנגן, והחבורה כולה יוצאת מהאולפן אל הרחוב בצעד קליל (ותוך כדי שירה). בחלוף כמה רגעים, גם כוכבי הסרט - אדם דרייבר, מריון קוטיאר וסיימון הלברג ("המפץ הגדול") - מצטרפים לצעדה ולמקהלה, והשמחה רבה.
זוהי סצנה וירטואוזית ונהדרת, ושום דבר ב"אנט" (שהתכבד לפתוח את פסטיבל קאן האחרון) אינו משתווה אליה. למרות זאת, עדיין מדובר בסרט מעניין, ייחודי ומרשים מאוד, שאינו מפספס הזדמנות לאתגר ולבחון את סבלנותם של הצופים. לא כולם יאהבו את זה, כמובן. חלק אפילו ישנאו ויתקשו להישאר עד הסוף. עם זאת, אם אתם אוהבים קולנוע הרפתקני, קיצוני וביזארי שאינו מנסה למצוא חן, הגעתם למקום הנכון.
במרכז העלילה עומד סיפור האהבה הגדול מהחיים של הנרי (דרייבר) ואן (קוטיאר). הוא אמן סטנד־אפ מצליח (בסגנון אנדי קאופמן או לני ברוס), שנהנה ללעוג לקהל שלו ולהתעמת איתו (החלקים היחידים בסרט שאינם מושרים הם אלה שמתרחשים בזמן המופע שלו). היא, מצידה, זמרת אופרה מפורסמת שידועה בזכות קולה הערב ובזכות יכולתה "למות על הבמה". השניים מאוד־מאוד מאוהבים (הם מרבים לשיר על כך, באלה המילים), ובשלב מסוים גם נולדת להם תינוקת בשם אנט.
מבלי להיכנס לטריטוריה של ספוילרים, נספר שהתינוקת אנט אינה מגולמת בידי תינוקת אמיתית, כי אם בידי בובה אנימטרונית, ונוסיף כי מערכת היחסים של דרייבר וקוטיאר פונה לכיוון אפל זמן קצר לאחר ביקור החסידה.
"אנט" אינו סרט קונבנציונלי או קל לעיכול, אבל הוא גדוש ברגעים קולנועיים מסחררים שלא ניתן להתעלם מהם; לא מעט בזכות דרייבר וקוטיאר, שמגישים הופעות טוטאליות שדורשות מהם התמסרות מלאה. בסצנה אחת קוטיאר מזמרת לעצמה תוך כדי שהיא שוחה שחיית גב. בסצנה אחרת היא נדרשת להתיישב על האסלה, להדליק סיגריה ולעשן, מבלי לאבד את מקומה בשיר. דרייבר, מצידו, מגיש כמה מונולוגים ארוכים ומאוד פיזיים שהולכים ומתעצמים במשך דקות ארוכות, וגם הלברג - שצץ בהמשך הסיפור בתור השותף היצירתי של אן - מתכבד בסצנה יפה שבה הוא מנהל שיחה ארוכה עם עצמו בשעה שהוא מנצח על תזמורת.
לא קל לאהוב את "אנט". אבל קשה שלא להעריך את קאראקס ואת שותפיו היצירתיים על החזון האמנותי הנועז וחסר הפשרות שהם העמידו על המסך, ועוד יותר קשה להוציא את השירים הרפטטיביים שלו מהראש. לכו לראות, אם יש לכם אומץ.