ההרג הוא הכוח המניע
כבר בנובמבר '94 עיתונאי ה"טיימס" מייקל קלי היטיב להבחין כיצד כניסת ערפאת לעזה היא הקדמה לבאות. "זה עדיין ירח הדבש, הגרוע לפנינו", התנבא בפניו אחד ממרואייניו
עכשיו, כששר החוץ לפיד מציע שוב להפוך את עזה להונג קונג בגרסתה הישנה, נזכרתי בכתבה קלאסית של העיתונאי האמריקני מייקל קלי על עזה. ככל שזה ייש מע מוזר, הכתבה, אחד הדיווחים העיתונאיים האיכותיים ביותר בנושא הפלשתיני ישראלי, פורסמה ב"ניו יורק טיימס" כבר ב 27 בנובמבר ,1994 חמישה חודשים לאחר שיאסר ערפאת נכנס לרצועה עם חברי כנופייתו. הדיווח גם נותן את תמונת היסוד למצב שנוצר בעקבות הקמת הרש"פ. הכתב הוא מייקל קלי, עיתונאי גדול שחסר היום. הוא נהרג במלחמת עיראק, ב .2003
"אני תוהה, עכשיו כשהפגמים העמוקים שנבנו אל תוך הניסוי של ערפאת ושל העיר מדינה של עזה )ואל תוך הניסוי הגדול יותר של שלום בין ישראל לאש"ף(, כל כך בולטים לעין, אם ערפאת הבין את הרמזים לא סון שנראו כבר ביום הראשון )שבו נכנס לרצועה(. קרוב לוודאי. הוא מספיק פיקח. אבל אולי לא", כתב קלי.
"בלב הדברים שהשתבשו בעזה ובשלום הישרא לי אש"פי נמצאים הפגמים של ערפאת עצמו - חוסר מיומנות ויהירות ואשליה הזויה אך גאה ואימפוטנציה - והם מסוג הפגמים שרוב האנשים נוטים לא לראות בעצמם. ועם זאת, הרמזים לא היו מעודנים במיוחד. וזה מתחיל בכך שנשיא פלשתין נכנס לאזור האוטונומי שלו דרך הדלת האחורית.
"ביליתי כחמישה שבועות בעזה", סיפר קלי, "הג עתי לשם במחשבה שאהיה עד למשהו כמו הולדתה של אומה. אבל מה שקרה היה דומה יותר למוות של הילוד תוך כדי לידתו המתמשכת. שלושה חודשים מאוחר יותר - שישה חודשים אחרי שהישראלים יצאו מעזה והעבירו אותה לרשות הפלשתינית, ויותר משנה אחרי החתימה במדשאת הבית הלבן - הלחצים הסות רים שהובנו אל תוך ההסדר מאיימים על המשך קיומו.
..." ערפאת מאבד שליטה על מצב שאף פעם לא היה באחיזה הדוקה שלו. הוא דחה את הדרישה של המדינות הזרות התורמות את תקציבי הרשות לנהל מערכת ניהול חשבונות שמראה בבירור איך הכסף שהוענק לרשות מבוזבז. זאת בנימוק שמערכת חש בונאית כזאת עומדת בסתירה לרוח ההסכם שקובעת שלטון עצמי וכמובן גאוותו שלו.
"הרש"פ היום בפשיטת רגל... הסימן הגדול ביותר להתפוררות, וכוח מניע להמשך ההתפוררות, אלו מעשי ההרג, שהגיעו לשיאים חדשים בשבועות האחרונים. ההבטחה לשים קץ להרג והרג שכנגד... היתה הנקודה המהותית בהסכם בין ערפאת לרבין. למטרה זו, ערפאת הבטיח לפרוק מנשקם את ארגוני הטרור בעזה - בעיקר חמאס וניצי הפת"ח, והציף את הרחובות באנשים החמו שים שלו )שהגיעו מהגלות מכל קצווי העולם הערבי(.
"אלא שבתוך חודש מכניסתו של ערפאת לעזה, חזרו חמאס והג'יהאד האסלאמי לפעילות טרור". קלי מונה כמה מפיגועי התקופה, כולל שתי פעולות ירי עם נפגעים בכביש לגוש קטיף: "פעילות החמושים מעזה מחזירה את היחסים בין הישראלים לפלשתינים לבסיס הרגיל של הורגים ונהרגים".
מייקל קלי הספיק לראיין את הפסיכיאטר העזתי ד"ר סראג'. הוא ניתח את האופי שהתפתח בעזה בעקבות מאות שנות שלטון זר. אנשים מפתחים דפוסי התנהגות של התרסה וחתרנות כנגד הסמכות השלטונית, הסביר ד"ר סראג'. זורקים אשפה במתחמים הציבוריים. מחדי רים בכוונה שחיתות למערכת. הפלשתיני מתמקד רק במשפחתו, בביתו, טען הפסיכיאטר. אין שום הזדהות עם החלל הציבורי, או עם סמכות כלשהי. תוהו ובוהו ושחיתות. "מאז שהישראלים עזבו, השחיתות מרקיעה שחקים", הוא אומר. "זה עדיין ירח הדבש. הגרוע ביותר עוד לפנינו", התנבא, ולא ידע כמה גרוע.
ד"ר סראג' מת מסרטן ב .2013 בכנסים שונים בשנים האחרונות לחייו הוא טען ש"המאגר הפוטנציאלי של שאהידים התעצם". זה היה תהליך.
מה שקלי ומרואייניו ביטאו זו המחשבה הישרה והב סיסית של שנת אוסלו הראשונה. הישראלים יצאו. עזבו. אין כיבוש. יש תלות. זה נכון. אבל "הכיבוש" כמטבע תעמולתי עובר לסוחר התפתח בהמשך.
לפי התוכנית של שר החוץ יאיר לפיד, אם הפלשתי נים רוצים - אין שום בעיה, לישראל יש את המשאבים לאפשר להם עצמאות באספקת המים והחשמל. ההפך, להבדיל משנות ה ,90 שאז בעיית המים היתה חמורה ביותר, ניתן לפתור את הבעיה בעזה כפי שזה נעשה בישראל. כמו בעיית הטלפונים בזמנו, גם על מחסור במים כבר לא מדברים. אף שבעיית היסוד קיימת כך שצריך כל הזמן לחשוב קדימה. כך גם בנושא החשמל.
סביב ההתנתקות נפגשו ישראלים בערוצים אחוריים והציגו לנציגים פלשתינים הסדר סופי, שמיטיב במיוחד עם עזה. באותם מפגשים אמר פרופסור ישראלי קשיש: "לא פתרת את הבעיה של עזה, לא פתרת כלום".
התוכנית היתה כה הגיונית, שהפלשתינים ששמעו אותה שמטו את הלסת, לא היו מסוגלים להגיב בצורה קוהרנטית, ונתקפו אלם. היא סתרה את תפיסות היסוד שלהם לגבי המאבק המזוין וזכות השיבה. התוכנית
תוכנית ההסדרה של לפיד נאיבית, כי היא מתעלמת מהג'יהאדיסט הראשון שיופיע בנמל התעופה עזה
דיברה על הרחבת רצועת עזה אל תוך סיני, נמל עמוק ושדה תעופה שיהיה השער למזרח התיכון. הבעיה היא שאין לך טרור שלא ימצא לו נמל מים עמוקים ואין לך נמל תעופה עזתי שלא ימצא לו ג'יהאדיסט. ואין זה משנה כמה מאות אלפי מקומות עבודה מציעים מפעלי הפיתוח האלה שנראים כל כך ציוניים.
גם אין לך מצרי שיסכים לתת גרגיר חול מסיני לטובת פליט פלשתיני.
מה שבולט בגישה של לפיד זו ההסתמכות על גורמים בינלאומיים; פה נראה שמחלקת המדינה בראשות אנתוני בלינקן משתמשת בממשלת ישראל לצורך מיקור חוץ של תוכניותיה. למשל, עיגון תפקידה של הרש"פ בביצוע תוכניות הפיתוח וההשקעות, באמצעות החלטת מועצת הביטחון, זה דבר מסוכן מאוד. ישראל לא צריכה לתת אישור של מועצת הביטחון לרש"פ. זאת הכרה ביצועית ושדרוג מעמדה של הרשות.
אבל מה שמטריד אותי זה שאינטלקטואל ידוע בחוגי הימין, טען מייד לאחר הקמת הממשלה שהחייאת פרויקט "המעבר הבטוח" בין עזה ליו"ש - זה מה שהממשלה מתכננת. לא ייחסתי למידע הזה אמינות. זה נראה לא סביר. למה שהסעיף מהבעייתיים ביותר בתוכניות הסדר הקבע, יצוץ כיוזמה של ממשלת בנט־לפיד? והנה, לפיד אומר את זה. אין לך געוואלד שאין לו את הרחמונעס שלו. הכלבים נבחו ושיירת הבורחים עברה. המערכת שקולטת את נביחות ההתרעה הפעילה את האזעקה ומה שיש שם. הפעם אחראי המשמרת לא נמנם אלא היה מרוכז, לפי אחד הדיווחים בטלוויזיה, ולא שם לב להתרעות. סוהרים זיהו חול חפור בכל מיני מקומות, התריעו על כך, אבל כל אחד ששמע אמר את ה"יודעים מזה" הידוע ותפסיקו לבלבל את המוח.
החקלאים מקיבוצי הסביבה הבחינו בחלק מהאסירים הבורחים שנראו חשודים והזעיקו את המשטרה. אבל כיוון שמדובר בסך הכל בשוד של רכוש חקלאי, לדעת כונני המשטרה, שום דבר לא נעשה. חוסר מעש, רפיון, חוסר נחישות ורצון לפעולה פגשו את תרדמת הסוהרים שפגשה את ערנות האסירים.
קשה להיכנס לראשם של האסירים הבורחים, אבל משום מה הם העדיפו לנוע לאחר הבריחה מעמק יזרעאל המזרחי לכיוון הר תבור, והלאה למרכז הגליל. באופן כללי, כיוון צפון־מערב. במסלול זה עוברים את עין חרוד ולאחר מכן יש בסביבה של שולי הגליל התחתון כמה קיבוצים ומושבים וכפרים ערביים, לאורך הכביש המתחבר עם כביש עפולה־כפר תבור.
נאעורה, תמרה, כפר מצר. ליד תמרה שוכן כפר עין דור הערבית, שגורש 1948־ב והריסותיו נראות בשולי הכביש. תושבי האזור נחשבים לידידותיים ליישוב היהודי. הם לא גורשו ולא ברחו. זביידי ועראדה נתפסו בכפר אום אל־גאנם השוכן למרגלות התבור. שוב, סימן שאלה. הם הצליחו לעבור בכמה ימים רק כ־51 קילומטר.
דווקא נוכחותו של זכריה זביידי עשויה להסביר למה הוא לפחות העדיף לא להגיע לשטחים, כלומר למחוזות הבית שלו בג'נין והסביבה. מרחשת המידע המודיעיני שם היתה פועלת והיה קל לאתר אותו, אולי בגלל שזה בשטחים גוברים הסיכויים להיתקלות אלימה עם הרוגים. בריחה אל תוך ישראל עשויה להיות בטוחה יותר.
בכל אופן, למרות ביטויי הזדהות מבחילים של חברי
המחבלים הנמלטים לא שחו כמו דגים במים בקרב ערביי ישראל אינטלקטואל מהימין טען שהחייאת "המעבר הבטוח" בין עזה ליו"ש - היא התכנון של הממשלה החדשה. זה נראה לי לא סביר. למה שהסעיף הבעייתי יצוץ בממשלת בנט־לפיד? והנה, לפיד אומר את זה בקרב הספרים שחזרו לשידה בתקופת הקורונה, ראוי להתעכב גם על לוליטה של נבוקוב - שעלול להפוך לקורבן תורן
כנסת שונים ואנשי שמאל, המחבלים לא שחו כמו דגים במים בקרב ערביי ישראל. המחבלים נכנסו לטריטוריה של הזועבים והזביחים והם כנראה לא מרגישים הזדהות עם הערבים מאזורי ג'נין ויעבד.
פרס התנחומים על העונש המתמשך של הקורונה, אלו הספרים שקראתי במהלך התקופה הזאת. וירוס הקריאה נסק באופן אקספוננציאלי. מעבר לכרוניקה של ספרים חדשים שהגיעו לידיי ואת חלקם קראתי בשקיקה, כמו ספרה של רונה יונה "נהיה כולנו חלוצים" או "הסדנה להנדסת התודעה" של חנן עמיאור ו"שבויה בדימויה" של מעוז עזריהו על תל אביב, הספרים הבולטים שתחזקו אותי היו ברובם ישנים.
הספר הכבד והקשה לצליחה אבל זה שלא ויתרתי עליו היה הכרך האמצעי בביוגרפיה חדשה על סטלין שכתב סטיבן קוטקין: "בהמתנה להיטלר - 1929 עד ."1941 למיטב ידיעתי טרם יצא הכרך האחרון בטרילוגיה, שאמור לטפל במלחמה ובגל האנטישמיות שליבה סטלין בשנים האחרונות לחייו.
בלי קשר לניתוחים ולהסברים השונים שקוטקין מספק לתהליכים הקיצוניים הכרוכים ברצח המוני, חלק גדול מהעובדות הוא חדש ונדמה לי שקראתי כמה ביוגרפיות על סטלין כדי לקבוע זאת. שנת ,1941 ובעיקר החודשים שלפני הפלישה הגרמנית 80( שנה להתקפה הגרמנית על ברית המועצות), מזכירים מאוד את בעיית ההערכה המודיעינית שאנחנו מכירים ממלחמת .'73 יש מה ללמוד מהניסיון הרוסי.
ספרים נוספים שחלפו בין גל לגל היו "חץ אל שמי התכלת" של ארתור קסטלר, "החפרפרת" של לה קארה בפעם השנייה או השלישית, ו"לוליטה" הענק של ולדימיר נבוקוב. רק הערה אגבית על קסטלר: האיש היה חבר התנועה הרוויזיוניסטית וזה מעורר פתאום מחשבה. בתנועה וסביבה בלטו סופרים גדולים כמו קסטלר עצמו, זאב ז'בוטינסקי, בן הכט ואורי צבי גרינברג. כולם ברמה עולמית היסטורית.
אף פעם לא הגעתי לקריאה שלמה של הרומן "לוליטה" באנגלית. הקורונה וסגריה אפשרו להתרכז ולהשלים הפעם את הפרויקט. האופנות האידיאולוגיות האחרונות עלולות למסך את היצירה הזאת מתוך אדיקות ואי־הבנת הנקרא.
נבוקוב הסתכל אל תוך התהום התרבותית והפסיכולוגית האמריקנית. הנסיעה ללא כיוון במדבר המוטלים. ובסיום המפגש עם איזה פרופסור לאמנות, נצלן סטודנטים, נפוח מאויר אינטלקטואלי חם, והמאבק המלווה בירי בנשק חם. נבוקוב, בנקודה מסוימת, מודע לקולנועיות של הסצנות ומסביר לבמאי עתידי מה לעשות. אבל מעל לכל הוא מראה כיצד אותה חברה חסודה מטפחת מגיל ילדות מוקדם את הילדות והנשים כאובייקטים מיניים. אז אלו היו מגזינים וחלומות על מסך הכסף, היום זה אינסטוש וסלפוש ויו ניים איט.
הומברט הומברט, המשוכנע ביושרה הרגשית של אהבתו ללוליטה, רק נענה לכל מה שהתרבות האמריקנית מוכרת לו מכל שלט ומכל צילום וכל בגד וכל סט של כלי איפור.
ולחשוב שנבוקוב כתב את זה .1955/6־ב זה לחלוטין לא ספר שנותן לגיטימציה לפדופיליה. ברור שבעולם של צנזורים ואנשים שמחפשים מה לפסול ומה ולדכא, "לוליטה" יהיה על הכוונת. הוא משדר תעוזה יצירתית בלתי ניתנת לכיבוש. הבהרה
בטור שפורסם ביום 3.9.21 תחת הכותרת "אני הישגי, מותר לי", התייחסתי לתביעות הדיבה ההדדיות שהגישו רונן צור וגלית דיסטל־אטבריאן, המייחסים האחד לשני התבטאויות גזעניות. אבקש להבהיר שאיני מפקפק בכך שצור נפגע אישית מדברי דיסטל־אטבריאן. למען הסר ספק, לא ייחסתי ואני גם לא חושב שצור הוא גזען, או כי הוא מנהל תעמולה נגד הימין, המזרחים או נתניהו. √