מושכים לכל הכיוונים

שקד ממהרת להכריז שרה"מ לא ייפגש עם אבו מאזן, אך באוויר יש ארומה של מהלך מדיני ועל התוכנית של לפיד, שבה לא נאמרה מילה על השבויים והנעדרים, בנט הישן לא היה אפילו מביט

דבריה של שרת הפנים איילת שקד, על כך שראש הממשלה נפתלי בנט לא ייפגש עם אבו מאזן, לא נאמרו סתם כך בחלל ריק. מאז פגישתו של בנט עם נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, גוברים הסימנים לכך שמהלך גדול בתחום המדיני הולך ונרקם בימים אלה מתחת לפני השטח.

ההכחשות והניסיונות להקטין את חשיבות הדברים מצד בכירי הפלג הימני בממשלה, כבר לא מצליחים להחזיק לאור הממצאים שהולכים ונערמים בשטח ולאור העבר הלא ממש מהימן של אותם דוברים. החיוכים השופעים של המנהיגים שעימם נפג שים בנט ויאיר לפיד, הפגישות החמימות והלבביות, המחוות הדיפלומטיות - כמו הצבת דגל ישראל או הדיווחים שאחרי על התארכות בלתי צפויה של אותם מפגשים - לא מגיעות בגלל החיוך היפה של השניים. במקרים אלה פריעת השטר נעשית במזומן. ואחרי תקופה בת עשור של יובש מדיני, יש לממשלה הנוכחית הרבה מאוד מזומן לחלק.

ההערכה היא כי למרות דבריה של שקד, פגישת בנט אבו מאזן היא רק עניין של זמן. ואם זה לא יקרה בתקופתו של בנט, תתקיים הפגישה אחרי הרוטציה, כשלפיד יתמנה לראש הממשלה. הקבוצה הימנית בממשלה רוצה להוכיח את עצמה, לשדר כי היא עוצרת מו"מ מדיני, ממשיכה בתנופת הבנייה בהתנחלויות ומחממת יחסים עם ראשי מדינות חשובות ללא כל מתת. בפועל הקבוצה הזאת, המונה למעשה רק את חברי ימינה וחלק מתקווה חדשה, הולכת ונשחקת. הבייס עבר חלף לו. תקווה חדשה לא עוברת את אחוז החסימה, וימינה מדשדשת במקומה. מידת האמון במנהיגי המפלגות הללו שואפת לאפס, והמציאות טופחת על פני הנרטיב המומצא שלהם כמעט מדי יום.

כך בפגישה עם ביידן, כך גם בפגישה עם א סיסי. הם באים עם דרישות ובנט לא יכול שלא להיעתר. העיקר שדגל ישראל ייכנס לפריים. בכל פעם שמשהו לא נוח לבנט ושקד, מתנדב לפיד להשלים את החסר. אין זו הקרבה הרואית מבחינתו. אלה דברים שהקהל שלו דווקא מצפה ממנו לעשות. כמו להיות חתום על המענה לבג"ץ בשם הממשלה המבקש דחייה של פינוי חאן אל אחמר, או להסביר שהקמת קונסוליה אמריקנית לערביי יו"ש בלב ירושלים אינה סוף העולם.

המוקשים בתוך הבית נערמים

קחו למשל את הצגת התוכנית הממשלתית החדשה לטיפול ברצועת עזה, תוכנית שבנט לפני ימיו כראש ממשלה היה ודאי מכתיר כתבוסתנית ועלובה, בקושי מביט ובוחן אותה. התוכנית שהציג לפיד אומרת למעשה שישראל ויתרה כבר על האפש רות לפירוז הרצועה מטילים ונשק המופנה כלפיה. זו תוכנית שמעבירה את היוזמה לידי חמאס ומאפשרת לו להיות הגורם שיקבע אם יהיה שקט או רועש באזור, כמה ומתי. ובעיקר - זו תוכנית שבה לא נאמרה מילה אחת על החזרת החיילים והנע דרים המוחזקים בשבי החמאס.

זה לא רק השארת המצב הקיים, שבו הממשלות הקודמות לא עשו מספיק או לא עשו בכלל כדי להשיב את חיילי צה"ל ויתר הנעדרים. מדובר בהרעה משמעותית שלו. בכל מו"מ שניהלה ישראל להסדרה ברצועה, עמדה סוגיית השבויים תלויה ועומ דת, לפחות כעמדה ישראלית רשמית. המסמך של לפיד, המ פרט שלושה שלבים של הטבות כלכליות מפליגות, מתעלם מהעניין ולמעשה מאפשר לחמאס אופק שיקומי ללא התניית החזרת החטופים.

למען ההגינות צריך לומר שייתכן שישנם דברים מתחת לפני השטח שקשורים גם לנושא זה. אפשר שהסוגיה הועלמה כדי לאפשר התקדמות חשאית, ודווקא הממשלה הנוכחית היא שתביא את הבשורה. מבחינת המשפחות - ובנט נפגש עם אחת מהן, משפחת מנגיסטו, ערב יום הכיפורים - אין כל תקווה שכך יקרה. הן כמובן ישמחו להתבדות.

מאז הוקמה הממשלה, הקפידו הצדדים החברים בה להצניע את חילוקי הדעות המהותיים ביניהם, לשדר תחושה של אחדות, ולנהוג באיפוק זה כלפי זה. המטרה המשותפת קידשה את כל האמצעים. לכולם היה ברור שהדרך היחידה להדחת נתניהו עוב רת דרך מינוי בנט לראש הממשלה, והיות שאת המחיר הציבורי הכבד ביותר, על הפרת הבטחות ונטישת הבוחרים, משלם דווקא הוא - יש לאפשר לו לשוות לממשלה חזות ימנית באין מפריע.

מחפשים הישגים

אבל שלושה חודשים עברו, וההישג של הדחת נתניהו הולך ומתעמעם. זה התחיל במפלגת העבודה והתפשט גם למרצ. עוד ועוד יוזמות נערמות על שולחן הממשלה והכנסת, ובימינה ייאלצו להזיע כדי להסיר את המוקשים הללו מסדר היום. למ רות מחאות בנט ושקד, ממשיך גלעד קריב לנהל דיונים בוועדת החוקה בראשותו על שינוי צביונה של המדינה באמצעות החדרת עקרון השוויון, כולל הלאומי, לחוקי היסוד.

גם היוזמה לבטל את סעיף ,46 המקל קבלת תרומות לעמותת הימין "עד כאן", היא פרי יוזמתה של ח"כית ממפלגת העבודה. וכך גם התוכנית לשנות את מפת העדיפות הלאומית שתוציא כמה התנחלויות ותוסיף תחתיהן יישובים ערבים.

בממשלה יש לבנט וטו אבל אין לו רוב. אפשר לעצור יוזמה, שתיים או שלוש, אבל לא הרבה מעבר לכך. ממשלה ששני הצ דדים מטילים בה כל העת וטו זה על זה, היא ממשלה שאין לה זכות קיום. לבנט אין מפלגת שלטון. אין מי בממשלה שיסור למרותו. עד כה נהגו הצדדים באחריות. מי שהיה ערב לכך הוא לפיד. הוא זה שנאלץ להסביר שוב ושוב שהשלם )הדחת נתניהו( גדול מסך חלקיו )ממשלה מפולגת ללא אג'נדה(.

גם הפעם ייאלץ לפיד כנראה להטיל את כובד משקלו, אבל בניגוד לפעמים קודמות אין כל ערובה לניצחון. בניגוד אליו, שאת עיקר הקרדיט הוא מקבל על הצלחתו להזיז את נתניהו ממקומו, ושאין לו כל תחרות מבית - ליתר מפלגות השמאל יש תחרות גדולה ומחנה עם צרכים נוספים ואחרים. מרב מיכאלי חזרה מארה"ב עם תינוק חדש אבל עם חיצי ביקורת בכמויות שלא הופנו אליה מעולם. ריצוי קהל הבוחרים שלה )והבוחרות( הוא צורך קיומי.

ואם מפלגת העבודה במצב כזה, מה יכולים להגיד אזובי הקיר ממרצ? גם הם צריכים הישגים. גם שם מחליפים ראשים כמו גרביים, וההישגים של ניצן הורוביץ בתחום הבריאות, איך לומר, לא ממש מזהירים. שלא לדבר על רע"מ שנמצאת בתחרות די אכזרית של להיות או לחדול מול הרשימה המשותפת. אם לא יהיה סדר עוד לפני שהכנסת חוזרת לפעילות אחרי החגים, מן הסתם יהיה בלאגן.

מאז קמה הממשלה, הקפידו כולם להצניע את חילוקי הדעות המהותיים, לשדר אחדות ולנהוג באיפוק. המטרה קידשה את כל האמצעים, אבל שלושה חודשים עברו והישג הדחתו של נתניהו הולך ומתעמעם

תוכניות יש, אבל בינתיים המשפחות ממשיכות לחכות. משאיות במעבר הסחורות כרם שלום