עניין של עדיפות
פתקא טבא. למי שמאמינים בהשגחה פרטית )כמו סבתא רחל, עליה השלום, שאסרה עלינו לטבול בחזרת את הקרפיון הממולא בראש השנה, כדי למנוע כל מיני מרעין בישין במהלך השנה(, עשרת הימים שבין כיפור להושענא רבה הם האחרונים שבהם ניתן עוד לתקן משהו במה שנגזר עלינו בעולמות העליונים.
גזר הדין כבר ניתן אתמול, כמובן, אבל אם אדם עושה חזרה גדולה בתשובה, משהו דרמטי שיכול לזעזע אפילו את מי שכבר חרץ את דינו, אז אפשר אולי לעשות משהו באמצעות פתקה טובה )שדבר קיומה התגלה בקבלה, ונקראת בארמית "פתקא טבא"(, המבטלת גזר דין קשה.
זו דווקא יכולה להיות הזדמנות טובה למי שסברו, ולא הסתירו דעתם ברשתות השונות, כי האסירים הפלשתינים שברחו יגיעו עד מהרה לכפרים הערביים בישראל, וייפלו מייד לזרועותיהם של תושביהם, אשר ישמחו לשרתם ולהסתירם. השנאה של כמה מאיתנו אינה זקוקה להוכחות. די היה לה בהשערות. אבל יש לי הרגשה כי מבקשי הסליחה מקרב מנבאי הנבואות הללו עשויים עדיין לזכות בפתקא טבא.
אזורי עדיפות לאומית. זה החל בינואר .1993 יצחק רבין הגיע לשלטון על רקע הבטחתו המרכזית לשנות את סדרי העדיפויות, וממשלתו אכן החליטה לקבוע כמה אזורי עדיפות לאומית, מתוך תחושה שבמהלך השנים הקודמות הוזנחו הנגב והגליל, והשקעות רבות כוונו להתנחלויות, בלי שום קשר למצבן הכלכלי ולגודלן. הממשלה קבעה כי יש צורך בשינוי העדיפויות, כדי לפזר את האוכלוסייה ולקלוט את העולים הרבים שהגיעו באותן שנים ממדינות בריה"מ לשעבר. האזורים שזכו להיכלל במפת העדיפות קיבלו תמריצים שונים, כדי למשוך תושבים ממרכז הארץ. כמעט שש שנים אחר כך, כשראשות הממשלה היתה בידי הליכוד, הוחלט על שינוי מפת העדיפויות הלאומיות, ולא היה זה מפתיע שמה שמכונה "עדיפות לאומית" מכונה כך, באופן סובייקטיבי, בפי המתבונן.
גורמי הימין בממשלת בנט עומדים עכשיו על הארכת המפה הקיימת )ששמה דגש מיוחד על ההתנחלויות(, כחלק מתפיסה כללית המצדדת בהמשכו של הסטטוס קוו. גורמי המרכז והשמאל מבקשים לשרטט מפה
חדשה שלא תעניק עדיפות להתנחלויות. תומכי פתרון שתי המדינות אינם רשאים לוותר על שרטוט מפת עדיפויות חדשה. ההתנחלויות נועדו למנוע את חלוקת הארץ, ומבחינתם - ללא חלוקת הארץ לא תתקיים ישראל כמדינה יהודית־דמוקרטית. ויתור בנושא הזה אינו ויתור נקודתי על עניין לא רצוי שאפשר לבלוע. זהו נושא המצדיק מאבק פוליטי נחוש.
רה"מ מציג, תדיר, את המשוואה הבאה: ממשלת השינוי לא תקיים משא ומתן עם הפלשתינים ולא תעשה איתם שלום, אך - מצד שני - גם לא תספח שטחים. אלא ששני חלקיה של המשוואה הזו אינם שווים. סיפוח הגדה המערבית, או חלקים ממנה, לא התרחש מאז כיבוש הגדה לפני 54 שנים, אפילו לא בימי טראמפ־נתניהו. הסיכוי שבנט יספח פיסה מאזור C דומה לסיכוי שיכריז מלחמה על ליכטנשטיין. לכן אין מדובר כאן בשום ויתור משלו, בשעה שעבור רוב חברי הקואליציה שבראשותו, הוויתור על הניסיון להגיע לשלום הוא פגיעה בציפור נפשם.
כיוון ששום צד אינו יכול להקים ממשלה ללא זולתו, אם אכן מוכנות מפלגות השלום לדחות את יעד ההסדר המדיני, עליהן לעמוד על שורה של נושאים אשר לא יקטינו את הסיכוי להגיע לפתרון מדיני בעתיד הלא רחוק מדי. כך למשל, הפסקת הבנייה בהתנחלויות, ובוודאי הפסקת מערכת התמריצים המובטחת לכל מי שמוכן לעבור את הקו הירוק ימינה, צריכות להיות דרישה חד־משמעית של השותפים מן המרכז ומן השמאל, כדי לאזן קצת יותר את המשוואה.
קריאה לדגל. 42 שנים לאחר שנחתם הסכם השלום עם מצרים, נוכחותו של דגל ישראל במפגש בין הנשיא א־סיסי וראש הממשלה בנט לא היתה אמורה לייצר כותרות. ועדיין. ●