להיאחז בצור
פרשת האזינו
פרשת האזינו היא פרשת השירה הגדולה שבה חותם משה את התורה. בסוף הפרשה הקודמת ציווה משה על ישראל: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל" )דברים לא, יט(. הכוונה ב"שירה" היא לשירת האזינו, אבל פרשנים רבים העדיפו לשמוע כאן כינוי לתורה כולה שנקראת "שירה".
כמו ששירה דורשת הקשבה שקטה, כך גם התורה. נדגים זאת בעזרת מילה שחוזרת בהאזינו חמש פעמים. הקב"ה מכונה "צור". השימוש ב"צור" כלפי ה' מבקש לומר משהו על טיב היחסים בינינו לבינו. ר' אברהם אבן עזרא ניסה להתמודד עם הכינוי: "צור, שהוא עומד תמיד כצור, וכן צור לבבי )תהילים עג, כו(, כמו משען ותוקף ועמידה. ויש אומרים מלשון צורה".
לפי הפירוש הראשון מדובר על עמידה איתנה של ה'. זה נשמע כמו תעודת ביטוח ומשענת בעת צרה. אך פירוש זה אינו הולם את האווירה של שירת האזינו. בכל פעם שקוראים לה' "צור" - מופיעה לצידו התנהגות קלוקלת שלנו. כמו "צור ילדך תשי ותשכח אל מחוללך".
לפירוש השני של אבן עזרא, המתאר את ה' כמי ש"צר צורה", יש שורשים מוקדמים. התלמוד )מסכת ברכות י ע"א( מביא דרשה על הפסוק בתהילים קג: "ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו". מסקרנת אותם תמונת הקרביים )החלק הפנימי בגוף( המברך את ה':
"בא וראה שלא כמידת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם: מדת בשר ודם - צר צורה על גבי הכותל ואינו יכול להטיל בה רוח ונשמה, קרביים ובני מעיים; והקדוש ברוך הוא אינו כן, צר צורה בתוך צורה ומטיל בה רוח ונשמה, קרביים ובני מעיים. וזהו שאמרה חנה: )שמואל א ב( 'אין קדוש כה' כי אין בלתך ואין צור כאלהינו' - אין צייר כאלהינו".
חכמים מתמודדים כאן עם שאלת בריאת האדם לעומת גבולות כוח היצירה האנושית. העמדת ה"צור" כ"צייר" היא יצירה ספרותית דרשנית נהדרת, ובוודאי אליה כיוון אבן עזרא בפירושו השני. בפסוקי תהילים רבים הופך ה"צור" להיות מקום המחסה של האב הסוכך והמגן ולא המפגש עם הדין. הפכנו את האיום להבטחה. כך הפך הכינוי "צור" לביטוי קבוע של חוסן.
עם כניסתנו לחסות בצל סכך הסוכה נסיים במילותיו של משורר תהילים, שאותן אנו אומרים מאז ראש חודש אלול ונמשיך בהן עד לסיום חג הסוכות: "לדוד ה' אורי וישעי... כי יצפנני בסוכו, יסתירני בסתר אהלו, בצור ירוממני".