שבויים של קומיסרים

רגולטור שקובע מה "ראוי" להיות משודר בטלוויזיה, אינו מבטיח לנו איכות ומקוריות אם לא נדע לבדל את הישראליות מול שטף התוכן העולמי, ניתקע עם סדרות על סליים ואתגרי יוטיוב

כל סופר מתחיל

יאמר לכם שבסופו של דבר כולנו בני אדם, עם חלומות, רצונות, תאוות ותקוות, וכולנו די דומים. אולם כשאתם קוראים ספרים של הרוקי מורקמי מיפן, או את בורחס מארגנטינה, ברור לכם שתרבויות שונות עושות אותנו אנשים שונים עם ערכים שונים למדי, וטוב שכך.

כחלק מבינג׳ החגים, צפיתי בסדרה משונה להפליא מקוריאה הדרומית. ״זר״ מתחילה כסדרה בלשית, שמדי פעם הופכת לטלנובלה סנטימנטלית ולאחר מכן לסרט אקשן מוזר, ואז לקומדיית מצבים, ומשם שבה להיות דרמה משפטית בניסיון לפתור רצח. לפני שנתיים הוקרן במחוזותינו ״פרזיטים״, אף הוא מדרום קוריאה, הבנוי במתכונת סיפורית דומה. סוגות וסגנונות שונים מתערבבים זה בזה ללא הרף כדי לספר את הסיפור ברמות שונות ומקוריות. אני ממליץ לכל המתעניינים בכתיבה איכותית לחוות את ה״טריק״ הקוריאני הזה ולהבין מדוע הוא זיכה את ״פרזיטים״ בארבעה פרסי אוסקר שונים, כולל הסרט הטוב ביותר.

הן ״זר״ והן ״פרזיטים״ ריתקו אותי אל המסך בשל מוזרות המניעים המוסריים שלאורם מתנהלים גיבורי הסדרה. צפיתי בהם מסוקרן להכיר תרבות שחולקת איתי את אותו טלפון חכם ונוסעת באותה מכונית, אך אופייה, מניעיה וההתקשרויות בין בני האדם שבה - זרים ומשונים עבורי, ולכן מרתקים אותי להפליא.

אך לא רק דרום קוריאה. בשנתיים האחרונות ראיתי סדרות איסלנדיות, פולניות, סקנדינביות, בלגיות, ספרדיות וגרמניות, יותר מאשר ראיתי בכל חיי עד כה. סדרות שהרחיבו את עולמי והכירו לי את העושר העצום שמעבר להוליווד. הסיבה לכך פשוטה - ענקית שידורי הרשת נטפליקס ותפוצתה הגלובלית אפשרו לקהל בכל העולם להיחשף לכל שאר העולם.

הרשת מוססה במקצת את המרחקים התרבותיים, אולם בכל הנוגע ליצירה טלוויזיונית, נותרנו שבויי תרבות של קומץ קומיסרים. ידענו הרבה יותר מדי על כל גחמה אמריקנית, ומעט מדי על שאר העולם, וזה לא מקרי. לפני הרבה שנים האמינו אנשי תנועת הכנענים, שהדרך לפתרון הסכסוך בין יהודים לערבים היא פשוט לחבר את כולנו לעם אחד בעל תרבות כנענית קדומה. כשנשאל אחד ממנהיגי הכנענים כיצד הוא מתכנן לעשות זאת, השיב - עם טנק ומורה ליד כל תותחן. אדוני התרבות האמריקנים הבינו כבר מזמן - מי ששולט במסך שולט בעולם, והוא אפילו לא צריך תותחן לידו, רק מקרן ומסך.

לו זה היה תלוי רק בה, גם נטפליקס היתה מפטמת אותנו בטלוויזית קורנפלקס עם דרמות ברביקיו אמריקניות, אולם מה שהציל את נטפליקס ואותנו מפני הרעלת כולסטרול תרבותית, היו רגולטרים ואנשי ממשל מהאיחוד האירופי, האוסטרלי, הדרום קוריאני והקנדי, שהבינו שברגע שלא תהיה יצירה מקומית - גם לא יהיה מקום שייצור אותם.

נסו לדמיין אותנו ללא שירים ישראליים, ללא ספרות עברית, ללא הומור מקומי, וללא טלוויזיה מכאן. התוצאה - ארץ פלאות ״עם כל מה שעייפותו חירשת־אילמת, פרפר טבוע בקסת הדיו״, כפי שכתב המשורר לורקה, או במילים אחרות - היה פה וואחד שעמום. ישראל תמיד היתה מעצמה יצירתית בכל הנוגע לעשייה תרבותית. ובשנים האחרונות אנו מצויים בתקופת רנסנס אדירה בכל הנוגע לתחום השירה, הסיפורת והמוזיקה. למעשה, מעולם לא עשו רבים כל כך עבור מעטים כל כך. אך בכל הנוגע לעשייה יצירתית עתירת הפקה ותמיכה כלכלית חיצונית, כמו טלוויזיה וקולנוע, כאן המצב שונה לחלוטין.

שנים רבות מדי

סדרות טלוויזיה ישראליות היו ברובן חיקוי קלוש לחיים שקרו מעבר לים. פה ושם היו סדרות מקוריות ויוצרים שניסו לספר משהו על החיים בזמן ובמקום הזה, אולם התחושה היתה שלרוב מדובר בסדרות עם כוונות טובות והרבה קשיי יישום. ואם הסדרות ניסו לעסוק במציאות ישראלית שחרגה מגבולות תל אביב, התוצאה היתה בעיקר סדרות מדע בדיוני, רק בלי שום מדע וללא בדיון, אלא אוסף קלישאות גבריות־נשיותעדתיות־פריפריאליות שאפילו סטנדאפיסטים מליגת הביטוח הלאומי יתקשו לסחוט מהן צחוק ראוי או רסיס דמעה.

אך בעשור האחרון משהו השתנה גם בטלוויזיה. יוצרים ישראלים הבינו שבעיות אספרסו והגיגי סושי על החיים בשינקין פינת מנהטן, אינם ״החיים עצמם״ של כלל אזרחי ישראל, ולרוב יוצרים עלילות בועה וסאבלט משמימות. ״מסעודה משדרות״ התמרדה, היא כבר לא רוצה שיחליטו עבורה מה לראות, אלא רוצה להיראות במסך. אט־אט החלו יוצרים חלוצים ונועזים להתיק את מבטם מהמראה, להתבונן אל עברו השני של נחל איילון, ולהביא למסך הקטן את המציאות הגדולה שמחוצה לו, ובעוצמה יתרה.

״פאודה״ לקחה את הסכסוך הישראלי־פלשתיני, ובאמצעות כתיבה מעולה ומשחק מצוין, וכן בימוי, צילום ועריכה למופת, הפכה סכסוך מיואש ובא בימים לסדרת מתח לוהטת ועכשווית. ״שטיסל״ עשתה את אותו הדבר עם קונפליקט ישראלי אחר, והאירה בעניין את החיים המתקיימים בצל מאה השערים המפרידים בין חרדים לשאר העולם. אם מצרפים לזה את ״חטופים״, ״בטיפול״, ״טהרן״, ״שבאבניקים״, ״פלפלים צהובים״, ״קופה ראשית״ - נראה שיוצרי טלוויזיה בישראל הבינו שהדרך הטובה ביותר להיות אור לגויים, עוברת דרך מסכי לד, ועדיף ב־k4 ומעלה. ואם ברצוננו לקיים את נבואת ישעיהו, שמציון תצא תורה, כדאי שהטלוויזיות החכמות ירביצו תורה שיכולה להיווצר ולהצטלם רק כאן.

בתחילת ספטמבר

הוציא שר התקשורת יועז הנדל מסמך מדיניות שהסתמך על מסקנות ועדת פולקמן, שאותה מינה כדי להסדיר את עולם הטלוויזיה והתוכן בישראל. בניגוד מוחלט לאנשי האיחוד האירופי, או לשכל הישר, הרגולטורים שלנו ממליצים ״להחיל על נטפליקס ודומותיה״ מושג פלאי - רגולציה וולונטרית. או כפי שכתב השר הנדל - ״ראוי ששירותי סטרימינג דוגמת נטפליקס ישקיעו ביצירה מקומית״. אבל אם השר הנדל לא בונה על שתולים מבוגרי ״תגלית״, אני מתקשה לראות איך נטפליקס רצה להתנדב לתורנות שטיפת כלים ויצירה מקומית בקיבוץ ישראל.

במסמך שהוציאו אנשי איגוד התסריטאים, הפורום הדוקמנטרי ואיגוד המפיקים לקולנוע וטלוויזיה בישראל, מתחדדת הבעיה במסקנות הפרווה והשעטנז של ועדת פולקמן. כשהרגולטור אינו קובע מה הסטנדרטים הראויים לשעת הפקה, סביר להניח שבקרוב תוכלו לצפות בסדרות המקור הנהדרות ״ג׳לקים, סליים ונסיכות חד־קרן חופרות״, או ״31 דברים שעשיתי עם יוטיוב״ כסוגה עילית, בשקל תשעים.

הבעיה היא שלא רק נטפליקס זוכה בפריבילגיה הזו, אלא גם פרטנר, סלקום טיוי, ושאר השחקנים שמנצלים את העובדה שהם מתגנבים אל ביתנו על גבי האינטרנט, ולכן באורח פלא, הם גם פטורים מחובות גופי השידור ליצור יצירה מקורית, מושקעת ואיכותית. בדרך מתדפקות על דלתנו עוד רשתות, ואם לנטפליקס מותר לא להשקיע, אז למה שכל האחרים ישקיעו?

הרגולטור הישראלי צריך להתעורר על עצמו ולהבין שעם ״ראוי״ לא הולכים למכולת. תפקידו לקבוע סטנדרטים מה ייעשה ומה יהיה חובה, כדי להגן על התרבות המקומית שלנו אל מול שטף העולם.

גם אחרי יום הכיפורים האחרון, עדיין לא מאוחר מכדי שתתפללו בכוונה גדולה לרגולציה נאותה, נשכנית, כזו שתאפשר להנציח את מסורות חיינו כאן - דתיים וחילונים, טליתות, בינג׳ וקסדות. כי השילוב הזה הוא בדיוק הדבר שמבהיר שגם לנו הישראלים, יש תרבות ייחודית משלנו. והשילוב הזה הוא בדיוק הדבר שצופי נטפליקס בקוריאה, באיסלנד ובשאר העולם, צריכים לראות, כדי לגרד בראשם ולתמוה על מוזרות הישראלים בחגי תשרי. חג רגולציה שמח.