לא המילה האחרונה
סטנדרטים כפולים וצביעות בכל הנוגע לחופש הביטוי מלווים את השימוע הצפוי לטליה איינהורן
נתחיל במובן מאליו:
חופש הביטוי נועד לאפשר לכל אדם להביע דעתו ללא חשש ומורא מהשלטון. מדינה דמוקרטית צריכה ויכולה לסבול דעות שונות, ולו הקיצוניות ביותר והמקוממות ביותר. כל עוד אין הסתה לאלימות, חופש הביטוי סובל הכל. בזמנים שבהם כולם חיים ברשת וכל התבטאות מקועקעת לנצח באפידרמיס הווירטואלי, אין אדם שלא חטא בהתבטאות מטומטמת או לא רגישה מספיק, אלא רק אנשים שלא אמרו כלום בחייהם, מפחד או מריק.
צ'רצ'יל אמר: "כולם תומכים בחופש הביטוי. כמעט לא עובר יום מבלי שמישהו מוקיר את חופש הביטוי. רק מה, לחלק מהאנשים, הרעיון הוא שלהם יש חופש לומר מה שהם רוצים, אבל כשמישהו עונה להם - זו שערורייה".
דומני שדברי המנהיג הדגול נכונים שבעתיים לראש הממשלה המאוד־לא־דגול שלנו, נפתלי בנט.
אותו בנט, שבהיותו שר בקבינט טען לפני שלוש שנים כי לוחמים פוחדים יותר מהפצ"ר מאשר מסינוואר. בנט, שבנאום בכנסת על הקורונה, הראוי לאוסקר ונובל יחדיו, זעק בקול חרוך "העם שלי מת", וכעת ממשלתו קוברת אלפי מתים.
רק לפני שבוע וחצי, בנט ושופרותיו העלובים האשימו את ה"ביביסטים" בהסתה ובריקוד על הדם, לאחר נפילתו של בראל חדריה שמואלי הי"ד. מרגיז, מגעיל, אבל מותר, כיוון שחופש הביטוי הפוליטי הוא זכות יסוד בחברה דמוקרטית. כמאמר נשיא ביהמ"ש העליון, מאיר שמגר: "הזכויות הפוליטיות הן בין חירויות היסוד המכריעות והחשובות ביותר".
הזכות נבחנת ביכולתו של אדם להשמיע ביקורת נוקבת או השתלחות מכוערת, ולא ליטופים ערבים לאוזן של מאן דהוא. ואולם, כשבנט מדליף ל"ידיעות אחרונות" כי החליט להדיח מהוועדה למינוי בכירים את פרופ' טליה איינהורן, משום ששיתפה כמה פוסטים ברשתות החברתיות התוקפים את ממשלתו - אואז יצאנו מאזור הנוחות של הנוכלות, הצביעות והמוסר הכפול, והגענו לנקמנות מסוכנת, שהיא המדרון החלקלק שסופו סתימת פיות. מהות הוועדה המייעצת למינוי בכירים בשירות המדינה היא לבחון את טוהר המידות )בלבד( של המועמד לאחד משבעה תפקידים בכירים: רמטכ"ל, מפכ"ל, נציב שירות בתי הסוהר,
ראש המוסד, ראש השב"כ, נגיד בנק ישראל והמשנה לנגיד בנק ישראל. שאלת ההתאמה מכל בחינה אחרת נבחנת על ידי הגורם הממנה, רה"מ או השר, לפי העניין. ארבעה חברים בוועדה:
שופט ביהמ"ש העליון )בדימוס( אליעזר גולדברג, נציב שירות המדינה פרופ' דניאל הרשקוביץ, ונציגי הציבור - משה טרי וטליה איינהורן. פרט לנציב שירות המדינה, כל היתר ממונים על ידי הממשלה לשמונה שנים ללא אפשרות הארכה, כדי להבטיח את אי־התלות של הוועדה ושומרי הסף החברים בה. החברות בוועדה היא בהתנדבות.
אסור שתהיה קרבה בין נציגי הציבור, חברי הוועדה, לגורם הממנה. ואכן, בעקבות עתירה לבג"ץ ,184/18 ניתן צו ביניים וצו על תנאי נגד מינויים של תא"ל )מיל'( יעקב נגל ואיריס שטרק, בשל טענות בדבר זיקתם לרה"מ לשעבר בנימין נתניהו )בהמשך הם התפטרו, וכך התייתרה העתירה(.
הוועדה פועלת באופן מקצועי על סמך ראיות. החלטה שאין בה המלצה על המועמד חייבת להיות מנומקת ומבוססת בעובדות. פרופ' איינהורן, אף על פי שמונתה על ידי הממשלה הקודמת, כתבה במקרה אחד חוות דעת שאין בה המלצה. איש לא חושב שאם חבר מסוים בוועדה תומך בממשלה הוא יקל ראש בעבודתו, או להפך, מאחר שאינו תומך בממשלה ינסה לסכל את המינוי. בפועל, בגלל אופי העבודה, הדבר גם בלתי אפשרי.
הניסיון להחליף חברת ועדה בשל דעותיה הפוליטיות פוגע קשות באמון הציבור. אם בוועדה יכול לכהן רק מי שתומך בראש הממשלה ובממשלה, יתהה הציבור, ובצדק, שמא חברי הוועדה יחששו להפעיל את שיקול הדעת הביקורתי הנדרש מהם. במיוחד נכונים הדברים בעניין מינוי ראש השב"כ על ידי רה"מ עצמו, שאם כך, הוא נגוע בניגוד עניינים חריף.
תשאלו מדוע פמפמה סביבת בנט את הפצת הודעת ההדחה עוד בטרם הועברה לאיינהורן? אולי משום שבנט וסביבתו מבקשים להטיל אימה במבקרי הממשלה. עריכת שימוע לקראת הדחה לנציגת ציבור בוועדה ציבורית, על רקע התבטאויות פוליטיות בחשבונות פרטיים, מהווה פגיעה בחופש הביטוי הפוליטי ומייצרת דה־פקטו ודה־יורה אפקט מצנן כלפי נציגי ציבור, כדי למשמע ולמשטר אותם ולהשתיק ביקורת פוליטית לגיטימית על הממשלה, ראשיה, שריה ויועציה.
כרגיל בישראל, מככב פה גם סטנדרט כפול. נציגי הציבור בוועדה אינם עובדי מדינה, ולכן הוראות התקשי"ר אינן חלות עליהם, בניגוד למשל לעובדת המדינה, המשנה ליועמ"ש דינה זילבר, שעליה התקשי"ר חל ואוסר עליה לבקר את הרשות המבצעת. זילבר תקפה ללא הרף את הממשלה ואת רה"מ לשעבר נתניהו, וגם לאחר שננזפה על כך לא חדלה, ואף כינתה את נתניהו "פייק מנהיג". וכאן הגענו למנדלבליט.
היועץ המשפטי לממשלה שנעלם ונאלם. מזכיר הממשלה, שלום שלמה, כתב לאיינהורן שנוכח הנסיבות המיוחדות של המקרה, השימוע נערך על דעת היועמ"ש. כשאיינהורן ביקשה לראות חוות דעת של מנדלבליט, ענו שאין חוות דעת, אך ההליך שננקט תואם איתו. תמהני, בעניין כה חשוב כפגיעה בחופש הביטוי הפוליטי, זכות יסוד חשובה ביותר בדמוקרטיה, היועמ"ש לא רואה צורך בהנחיית הממשלה לגבי סמכותה החוקית לפעול, בהתחשב בהשלכות החוקתיות שיש להדחה.
בישראל, למרבה הצער, חופש ביטוי, צביעות ומוסר כפול יוצאים קבוע כעניין שבשגרה. אבירי חופש הביטוי בתקשורת שותקים על הפגיעה בפרופ' איינהורן. אין הפעם פסטיבל "קץ הדמוקרטיה" בבית סוקולוב, עם נאום פתיחה מודאג של אילנה דיין. אין גם עתירה של התנועה לאיכות השלטון, לא תראו אותם הפעם מדממים דיו על צלב וירטואלי בבליל נרקיסיזם ואגו. לא מפתיע.
אני משוחד, כי אני מעריץ את פרופ' איינהורן. ולא בגלל שהיא חברה קבועה (Titular Member) באקדמיה הבינלאומית למשפט השוואתי, באגודה האמריקנית למשפט בינלאומי, באגודה הגרמנית למשפט בינלאומי ובהנהלה המדעית המייעצת של האגודה הבינתחומית למשפט פרטי־השוואתי ובינלאומי־פרטי. אני מעריץ אותה כי היא אישה ישרה, שנונה, חכמה ובעיקר אמיצה ונחושה. איינהורן לוחמת שעומדת על שלה. היא לא תיכנע בלי קרב. ניפגש בבג"ץ.
אם בוועדה יכהן רק מי שתומך ברה"מ, יתהה הציבור שמא חבריה יחששו להפעיל את שיקול הדעת הביקורתי הנדרש