הדו־קיום עוד כאן

ברגע האמת של בריחת ששת האסירים - תושבי ישראל הערבים בגליל בחרו צד. וזאת תעודת הצטיינות

בדיוק כשהתכוונתי לעשות שוב הכללות, הופתעתי לטובה. אזרחים ערבים מנעו סיוע מהמחבלים שנמלטו מהכלא, וזכריה האומלל אפילו לא קיבל מהם פת חרבה לשבור רעבונו. במקום זה, התקשרו אזרחים ערבים למשטרה ודיווחו על הבורחים. תעודת הצטיינות.

מתברר שוב שהתמונה מורכבת יותר ממה שמצטייר. מצד אחד, בלוד מקימים כיכר לכבוד "שאהיד" שמת בפרעות האחרונות, בעכו צועדים לשחרור פוגרומיסטים רוצחים, וחברי הכנסת הערבים, בראשות אחמד טיבי ואיימן עודה, מרשים לעצמם לשחרר אמירות שלולא הממשלה היתה תלויה בהם לקיומה, בחיים לא היו מעזים. תמיכתם הגלויה בטרור חוצה את כל הגבולות שאי פעם נהגו כאן, ומדגישה שוב את המציאות העגומה, שבה בבית הנבחרים הישראלי יושבים בראש זקוף נציגי האויב, משל היה ח"כ בן גביר יושב במג'לס של איראן.

ומצד שני, ברגע האמת - וזה היה רגע אמת - תושבי ישראל הערבים בגליל בחרו צד. לא בטוח שאם ששת המופלאים היו מגיעים ללוד הם לא היו מקבלים מסתור ומזון, לא בטוח שאילו נחתו בפזורה הבדואית בנגב לא היו מקבלים נשק וטרקטורון גנוב. אבל שם, למרגלות התבור, עם כל הבעיות שגם תושבי המקום הערבים גורמים לעיתים, נפלה הכרעה. אולי מפחד, או מתועלת, אבל אולי השייכות לישראל גברה.

ואלה חדשות מצוינות, כי מאז אירועי הדמים האחרונים אני חי בתחושה שאנחנו לפני מלחמה גדולה, מלחמה שתתחיל שוב בהתלקחות חיצונית, ותבעיר את היחסים בתוך המדינה פי מאה ממה שהיה בפעם שעברה - כי מחסום הפחד נשבר, וחוץ ממנו אין כלום.

לי אישית ברור שהנשק האגור במרתפי הבתים, בכרמי הזיתים, במוסכים ובמחסנים של פושעי המגזר יופנה בקרוב אלינו. בדמיוני אני רואה קטעי חדשות שבהם מסוקי קרב מוזעקים לטפל בפורעים בצמתים, לאחר שהמשטרה לא הגיעה למקום. אבל יכול להיות שאלף ארגוני פשיעה, ומאה אלף כלי ירייה, ומי יודע כמה ח"כים־מחבלים, לא ישנו את ההבנה של ערביי ישראל, שרק לצד היהודים יש להם חיים, ופריחה, וכבוד, וזהות. שאם לא נהיה פה, הם יהפכו לעוד פליטים חסרי כל המסתובבים במרחב, נרצחים ונבזזים, כמו אחיהם בעיראק, בסוריה, בלבנון, ובכל מקום שתתקע סיכה במפת המזרח התיכון.

יכול להיות שאש הדו־קיום לא לגמרי כבתה, ועם הרוח הנכונה, עוד ניתן להצית ממנה להבה. נקווה רק שלא תדליק את בתי האזרחים שדיווחו למשטרה.

מקלט

חיסון הילדים יהיה המלחמה הבאה בין המתחסנים לבין המתנגדים. כל הרגשות הקיצוניים שראינו עד עכשיו יהיו כאין וכאפס לעומת מה שיתחולל כאן כשיוכרז שניתן סוף־סוף לחסן מגיל ,5 ולהפסיק את החיים בצל הבידודים. אצלי בבית, למשל, שנת הלימודים הצליחה להמריא לשלושה ימים בלבד, לפני שמורה שהתגלתה כמאומתת נכנסה לכיתה ושלחה את כל השכבה לבידוד של כמה ימים מתסכלים. ואני יודע שזאת היתה רק המנה הראשונה.

מבחינתי, לחסן את הילדים זה מובן מאליו, רצוי ומוסרי. אבל מתנגדי החיסונים לסוגיהם יוציאו מהארסנל את המילים הכי מכוערות שטרם השתמשו בהן, אם יש כאלה, ואת ההתנהגויות הכי קיצוניות, כדי לעצור כמה שניתן את חיסון האוכלוסייה כולה.

להרגשתי, חיים משותפים של מחוסנים ובלתי מחוסנים יהפכו בקרוב לבלתי אפשריים. מערכת הבריאות לא תוכל לעמוד לזמן ארוך בנפח התחלואה שיוצרים הלא מחוסנים, הלא מחוסנים ימשיכו להתעקש שהכל קנוניה, והמחוסנים לא יסכימו יותר לקבל שירות רפואי סוג ג' בגלל העומס על בתי החולים. בעולם יש כבר מדינות שסבלנותן פוקעת, ולכן, למשל, הנשיא ביידן נוקט צעדים כמעט דיקטטוריים כדי לאלץ את האוכלוסייה להתחסן, ובאוסטרליה מצהירים שבקרוב יוצאו לא מחוסנים אל מחוץ למערכת הכלכלית, ויצטרכו להסתדר לבד.

לכן אני מציע, ברוח תורתנו הקדושה, את קונספט "ערי המקלט". במקור - שלוש ערים, ששימשו למסתור לאנשים שהרגו בשוגג מפני נקמת דם. הרגת לא בכוונה? אם רצת מספיק מהר והגעת לעיר המקלט, אף אחד לא היה יכול לגעת בך שם, עד שמת הכהן הגדול, ואז ניתן היה לחזור הביתה בשלום.

למה שלא נקים שלוש ערי מקלט בישראל, שאליהן יעברו מתנגדי החיסונים ומשפחותיהם? שם לא יהיה תו ירוק, לא יהיו מסיכות, מערכת החינוך תהיה תמיד פתוחה, וכל אדם ינהג על פי ראות עיניו, כל עוד לא ינסה לבוא בקהל האזרחים הכללי. בערים הללו יקומו מרכזי אשפוז, יעבדו בהם צוותים שמאמינים בדרך האי־חיסון, בראשם יעמוד כמובן הרופא של הקהילה, ד"ר אריה אבני, ויראה מה הוא יודע לעשות כשנותנים לו. אני מציע את פרדס חנה, שממילא כבר נטלה לעצמה את התואר של בירת הבלתי. צריך גם עיר ערבית שתתנדב, ועוד יישוב בדרום, לחובבי מדבר.

לא חסרים מלחמות אנחנו, בואו פשוט ניפרד. נגור לחוד, נקיים מערכות נפרדות של חינוך, בריאות, מסחר ושירותים. בואו נתגרש בטוב, לפני שנגיע למלחמת אחים. ויש גם אחלה שיר שילווה את המבצע: "עיר מקלט".

אתרוג

גברת אחת פרסמה פוסט, ובו שאלה מה עונש מתאים לתת לבנה, שהשחית בטעות אתרוג שעולה 1,000 שקל. קמו עליה לכלותה ת"ק מתחסדים על ת"ק מתייפייפים. "מי משלם 1,000 שקל על לימון?", שאל אחד. "קני אתרוג כשר ב־03 שקל, ואת ההפרש תני לנזקקים", אמרו מאה אחרים.

כל העניין של הידור מצווה הנקנה בממון רב גורם גם לי איזו אי־נוחות. ברור שכל הוצאה כספית נכבדה על מצווה שניתן למלאה גם בזיל הזול עומדת בסתירה לשלל מצוות והוראות הלכתיות אחרות, כמו "והצנע לכת עם אלוהיך". הבורא אינו מתרשם, ככתוב בספר מיכה, מעוואנטות שעובדות על בשר ודם. אתרוג זה לא מרצדס במיליון שקל, שאדם נע בה ברחובה של עיר וגורם למי שמחשיב מותגי־על לחשוב שהנוסע עצמו הוא מותג־על שכזה, אפס תקלות.

האל אינו מתבלבל בין מחיר האתרוג לבין נשמת האוחז בו, כך לפחות אני בוחר לתפוס את האל. הוא גם אינו מבקש ממאמיניו לנסוע הרחק מבתיהם בחגי ישראל ולהשאיר את משפחותיהם מאחור כדי להתקרב אליו. ההתקרבות היא תמיד בתוך הבית, במעגל הכי פנימי. כך אני מדמיין את האל.

לכל אחד יש חופש גם להאמין בבורא יציר מוחו, בלי התערבות של אף צדקן מבחוץ, וגם לעבוד אותו באופן שהוא רואה לנכון. ונכון, אני מאמין שאם יש לאדם הכנסה פנויה, מוטב שיתרום אותה למי שאין לו הכנסה כלל, ולא ישקיע אותה בסמל סטטוס דתי או מוטורי או תכשיִטי או אופנתי מכל סוג. אבל מה לעשות, כולנו מרגישים בתוכנו חסרים, פגומים, לא ממש ראויים, ומחפשים חפצים מרשימים שישדרגו את הופעתנו בעולם, מול אדם ומול האלוהים.

אני חושב שכמחיר החפץ הכי יקר ומיותר שמחזיק אדם, כך גודל המרחק שהוא מרגיש מנשמתו. לכן כשאני רואה אישה עונדת תכשיט בחצי מיליון שקל, אני נתקף עצבות עבורה, וכשאני רואה גבר בפורשה שעולה כמו דירה, אני חש כלפיו חמלה. כמה מהר שייסע, לא יגיע אל מנוחתו.

ובכל זאת, מכל המפריזים, דווקא המהדרים באתרוג חביבים עלי, כי הם משקיעים בדבר שלא נשאר יותר משבוע, וערכו מתאפס מייד בצאת החג, והוא טוב רק לעשיית ריבה. הפרי הזה אך משל הוא לחיי האדם. כשהוא בתפקידו הוא שווה משקלו בזהב; כשחולפת שעתו - עוברת תהילתו.

ולכל מי שהתקשורת מאתרגת כרגע - צפה וראה, בחלוף החג, גם ממך יעשו ריבה. אל תופתע.

איור: יהודה נוני