אוסלו עוד לא כאן, אבל לקחיו צריכים להדאיג

אכן, לא כל מפגש מדיני הוא בגדר "אסון אוסלו". ועדיין, רצף האירו עים המדיניים שנראו כאן לאחרונה מעורר דאגה מוצדקת.

אז מה היה לנו? הביקור של בנט בירדן, המפגש במצרים וביקורו של גנץ ברשות הפלשתינית - וחזרתה של הברית האזורית של מצרים ירדן רש"פ. זאת, בצד שובן של גרמניה, צרפת ומדינות הקוורטט לתפקיד "הפיקוח", קרי חזרתו של שיח בינאום הסכסוך. ולסיום, תוכנית ה"הסדרה" בעזה, שמובילה בעקיפין לאיחוד מחדש של הרשות הפלשתינית ביו"ש עם עזה. ישות שאוחדה לה יחדיו.

בינאום הסכסוך היה מאז ומעולם סלע המחלוקת בין הפלשתינים ליש ראל ובין השמאל לימין. תוכנית קלינטון משנת 2000 כללה הכנסת כוח רב לאומי ליו"ש ולעזה, ובינאום ירושלים. במפת הדרכים מ 2002 כבר היה זה פיקוח בחסות הקוורטט. גם בהסכם ז'נבה, ביטחוננו הוצב על קר נות הצבי של ערבויות בינלאומיות. ואחרונה, היתה זו ועידת אנאפוליס, כשאולמרט ולבני הובילו למעורבות בינלאומית דומה באזור.

בימין, לעומת זאת, לא היו צריכים הוכחה נוספת לאחר הבריחה המה דהדת של כוחות האו"ם מסיני, לפני מלחמת ששת הימים. גם לא הופת עו מכישלון כוחות יוניפיל לאחר הנסיגה מלבנון, וגם מהכישלון החוזר לאחר מלחמת לבנון השנייה )החלטה 1701 שציפי לבני כה התגאתה בה(. ואולם, רק ההתנגדות המוחלטת של נתניהו בתקופת ממשל אובאמה לדון בהצעתו של ג'ון קרי לפינוי בקעת הירדן, תחת הצבתם של כוחות נאט"ו באזור - הובילה לשינוי גישה זו. ממשל טראמפ כבר מעולם לא העלה זאת.

והנה, לפיד ובנט, כל אחד בתורו, מחזירים את בינאום הסכסוך ועל ידי כך גם פוגעים במעמדה של ישראל כמעצמה אזורית, המצטיירת לפתע שוב כבת חסות, כ"מדינונת" הזקוקה לפיקוח, לסיוע ולהתערבות חיצו נית בבעיותיה. אין זה מקרי שדווקא בימים אלה גרמניה מרשה לעצמה להעביר כספים לרש"פ לטובת פיתוח שטחי ,C ומצרים מבקשת להכניס לסיני כוחות בהיקפים שלא ראינו מאז מלחמת יום הכיפורים.

מדאיג לא פחות הוא רעיון חיבור עזה והרש"פ, בין שפיזית באמצעות מעברים וכבישים ובין שמנהלתית. במפורש או בהיחבא, היה אינטרס ישראלי לקרע הפנים פלשתיני. התגבשותן של שתי ישויות נפרדות, אף אם עוינות, היוותה קרקע פורייה למדיניות של הפרד ומשול. ישראל פעלה באופן נפרד מול כל צד, ובה בעת לא קיימה מו"מ מדיני עם שום צד. הרעיון של הקמת שתי מדינות פלשתיניות לצד ישראל כה מופרך ומסוכן, ששום גורם בזירה הבינלאומית לא מצא היגיון בדחיפה לתהליך מדיני טרם שהפלשתינים הסדירו את המחלוקות ביניהם. אבל ממשלת בנט לפיד מייצרת סדר אזורי חדש ומסוכן, ומובילה דווקא לחיבור מחודש של יו"ש ועזה. היעד המוצהר של "הסדרה" בעזה הוא רק אמצעי לאיחוד מחדש עם הרשות, דבר שיוביל בתורו ללחץ בינלאומי להחזרת המו"מ עם "הפרטנר", שיעמוד בראשה של מדינת טרור אחת גדולה.

"אוסלו" לא על הפרק, בינתיים. אבל לקחי אוסלו מחייבים ספקנות קבועה כלפי מהלכים שלכאורה נראים בודדים או זוטרים בשעתם, אך מתפתחים במהרה למציאות מסוכנת ובלתי הפיכה.