"כל עניין העתיקות והווינטג' נהיה יותר מדי ביזנס"
סנדרה גלזר (63) מקיבוץ גבעת עוז. אם לחמישה וסבתא לשבעה )"השמי ני בדרך"( נכדים, עובדת במערכת החינוך של הקיבוץ.
למה וינטג'? "מאז שהייתי ילדה אני אוספת שמונצעס, יש לי עדיין מפיות בד מהימים שהייתי ילדה. נולדתי בארגנטינה ועליתי לארץ עם משפחתי בגיל 5 וחצי. כילדה אספתי דברים קטנים, אבל רק כשהתבגרתי התחלתי לאסוף יותר ברצינות, ואני גם אוהבת לשפץ רהיטים.
"אני מוצאת המון דברים בפחי זבל ומשפצת אותם. אנשים זורקים אוצרות ממש. לפעמים אני גם קונה, אבל לא הרבה. פעם נסעתי לעפולה לקנות שעון לבן שלי שהתגייס לצה"ל, וראיתי אצל השען שעון עתיק. ישבתי אצלו שעתיים עד שהוא מכר לי אותו. חצי שנה לאחר מכן באתי אליו שוב, הוא זכר אותי ואמר שהוא משפץ את החנות ונתן לי במתנה המון פריטים. שאלתי אותו למה הוא לא נותן לילדים שלו, והוא ענה שהם לא יעריכו את זה כמוני. והכל בזכות העקשנות שלי על אותו שעון עתיק".
מה יש בבית? "כל הריהוט שלי עתיק. יש לי ארונות ישנים שלקחתי ממזכירות הקיבוץ, כיסא מחדר הטבע של המוסד החינוכי 'שומריה', מבתי הספר המיתולוגיים של השומר הצעיר. הוא מלפני 70 שנה ועדיין כתוב עליו 'חדר טבע שומריה'. יש לי גם ספה, כיסאות ושולחן של הזורע שקניתי ממשפחה שעזבה את הקיבוץ. היום הוא כבר בן 60 ומחזיק מצוין. בקושי נגעתי בו, רק צבעתי. "יש לי גם המון כלי מטבח שאני עדיין משתמשת בהם. אני חיה עם הפריטים והריהוט שלי, זה לא אוסף שסתם עומד". מה הפריט הכי מיוחד שלך? "כנראה השעונים העתיקים שלי. אחד מהם הוא שעון קוקייה משנת 1850 שקיבלתי במתנה מאותו שען בעפולה. יש לי גם רדיו גדול ועתיק שקיבלתי פעם מהקיבוץ, ויש לי גם חיבה מיוחדת למנורות. אני מחזיקה המון מנורות קרמיקה מתוצרת הארץ, גם על התקרה וגם כאלה שעומדות על הרצפה או על השולחן".
מה הפריט הכי יקר? "אף פעם לא בדקתי מה השווי של הפריטים שלי, למרות שאני מאמינה שיש לי דברים יקרים. אני לא בעד הסחר־מכר שנהיה עם כל העתיקות ופריטי הווינטג'. זה נהיה יותר מדי ביזנס. אני בעד שמי שאוהב, שיאסוף וישפץ לעצמו". מה הכי ישראלי בעינייך
בבית? "יש לי גם מטרפת ביצים, ישנה כזו עם הקפיץ, אם כי אני לא יודעת אם היא מתוצרת הארץ. היא פשוט מתחברת אצלי למשהו מאוד ישראלי, כי כשעלינו מארגנטינה היתה לנו כזו בצריף הראשון שגרנו בו, בשנת ,1963 ואני זוכרת שעזרתי לאמא שלי להקציף איתה ביצים לעוגה".