אלייך, יונית

נהוג לומר שמי שעל ראשו מונחת חמאה - מוטב שלא ייצא אל השמש הקופחת. אבל, מסורת היא מסורת, ומדי שנה בראש השנה מתבקש ראש הממשלה להתייצב מול האומה לראיונות חג. הפעם, בין היתר, נפל בנט בידיה של יונית לוי בחדשות ,12 שאמרה שהאויב הכי גדול שלו אינו נתניהו אלא הארכיון. הנה מבחר פנינים: "אמרת ב :2018 'קושרים את הידיים של חיילי צה"ל', ושום דבר לא נעשה". נזכיר: כשלושה חודשים לאחר שבנט כונן את ממשלתו, נפל בקרב, בדיוק בגלל המחדל הזה, לוחם מג"ב סמ"ר בר אל שמואלי ז"ל; "אמרת שביו"ש יהיו מיליון מתיישבים ועכשיו אתה אומר גידול טבעי, חאן אל אחמר וגו'"'. קורונה? "אתה כתבת את הספר: 'איך לנצח מגיפה'!"; "מי צדק, בנט של אז או בנט של היום?" חבטה בו יונית לוי כיהודי החובט בערבה.

בנט פטר את הביקורת בקלישאות שונות, אבל המצל מה ושפת הגוף הסגירו אמת אחרת: ראש הממשלה נע וזע באי נחת, תוך שהוא מגמגם וכל עצמותיו תאמרנה מבוכה. עצוב, אבל זה סופו של כל בלון. מה נדבר ומה נצטדק. המראיינת עם החיוך הכובש הפגינה עיתונאות למופת ומקצועיות ללא מורא. אכן, עיתונאי טוב הוא זה שנועץ בפוליטיקאי סכינים ומזלגות, ולו למראית עין.

אבל אפשר שזו לא חוכמה גדולה, שכן שאלת מיליון הדולר היא: האם העיתונאי יהא הוגן בזמן אמת? האם ביום פקודה יאתרג את מי שעשוי לשמש קבלן ביצוע של האג'נדה והערכים שלו? האם יעמוד בלחץ החברתי של הקהילה המקצועית העוטפת אותו? לשון אחר, אנו מצפים מעיתונאי שיהא נטוע בהוויה דמוקרטית, שיידע להניח בצד את ערכיו ולכבד את כללי הדמוקרטיה, קרי לכבד את הכרעת האזרחים. מבחינה זו, עולה החשש שלמרות החיים הקשים שעשתה לבנט, יונית לוי מייצגת מודל בעייתי. לכאורה. הנה דוגמה.

לפני כשלושה שבועות הקדיש ערוץ 12 כתבה לציון 20 שנה לפיגועי 11 בספטמבר, שבה רואיינה יונית לוי כעיתונאית שבימים ההם נכחה בניו יורק שלאחר האסון. לוי אמרה, בין השאר, דברים שחשפו את עולמה הרעיוני: "אי אפשר להבין שום דבר בפוליטיקה העולמית בלי הת קפת הטרור של ...2001 העולם השתנה. אובאמה לא היה נבחר. ברור שדונלד טראמפ לא היה נבחר לנשיא כמישהו שהצליח לרכוב על השנאה הזו מהאחר, וספציפית הפחד מהאחר המוסלמי".

מה עולה מהדברים? ראשית, כמו רבים מעמיתיה, יונית לוי סבורה )במשתמע( שבחירתם של האזרחים הפשוטים, להצביע לימין, או לטראמפ, אינה נובעת ממסורת, מאמת או מתרבות, אלא בעיקר מפחד או ממניפולציות של בעלי השליטה. דעתו של ציבור שלם של אזרחים ממילא לא נחשבת, ומכאן הלגיטימציה של מתווכי הידע, העי תונאים, להכריז על יציאתה של הדמוקרטיה לנבצרות זמנית ולהיכנס לתוך החלל. זהו בדיוק ההיגיון שהוביל את אמנון אברמוביץ', עמיתה של יונית, לאתרג את שרון ערב סוכות, לפני תוכנית ההתנתקות.

לוי הפגינה עיתונאות ואתיקה למופת כשנעצה בראש הממשלה סכינים ומזלגות, אבל בדרכים אחרות היא גם אותתה הצהרת נאמנות לחבריה למחנה היפים והצודקים

ואם מתבוננים דרך העדשה הסוציולוגית, עולה גם החשש שהדברים שאמרה לוי מהווים קוד תרבותי. כאשר הזכירה את טראמפ היא בעצם קרצה לעמיתיה, שעבורם התמיכה בטראמפ היא אבן הבוחן לשאלה: מי טיפש ומי חכם, מי צודק ומי לא; כאשר ציינה "המוסלמי האחר" היא בעצם נקטה שם קוד הממקם אותה במחנה הנכון, זה הנאבק בגזענות ובהדרה של המיעוט "המוחלש".

רוצה לומר, אפשר שיונית לוי אותתה הצהרת נאמנות למחנה הליברלי פרוגרסיבי - מחנה היפים, האמיצים, הצודקים. האם דבריה באו לעולם כדי לרצות את חבריה המחוברים באופנים שונים לבכירים בשירות הציבורי, לפרופסורים באקדמיה, לשופטים ולעמיתים למקצוע בישראל ובצפון אמריקה? האם ביקשה להחצין הוגנות ואתיקה מקצועית כאשר ראיינה בביקורתיות את בנט, ובו בזמן קרצה לחבריה, בבחינת "אנחנו שנינו מאותו הכפר )הגלובלי("? האם העיתונאית המחוננת נלכדה בסבך קשר האליטות? לא רק באינטראקציה באולפן, אלא גם בין השורות חבויה אמת חברתית. יונית לוי כמשל.