כן, חיי ערבים נחשבים, אבל איפה המנהיגות?
שני צעירים מהחברה הערבית נרצחו במהלך חג הסוכות. האחד בח תונה בצפון, השני ברכבו בדרום. הם מתווספים לכ 90 נרצחים מהחברה הערבית מתחילת השנה. בעקבות כך החלה תסיסה ברשתות החברתיות, תחת הסיסמה "חיי ערבים נחשבים", והאצבע המאשימה הופנתה, כמובן, אל המשטרה והממשלה.
אבל האמת היא שגם ממשלות ישראל בשנים האחרונות חשבו שחיי ערבים נחשבים. ממשלות נתניהו, עוד מתקופתו של גלעד ארדן כשר לביטחון פנים, הציבו את האלימות במגזר הערבי בראש סדר העדיפויות של המשרד. בהתאם, תקצבה הממשלה את היעד החשוב הזה בכמיליארד שקלים. ח"כ דודי אמסלם מהליכוד קיים דיונים קדחתניים בוועדת הפנים שישב בראשה, בניסיון להסיר חסמים. השר לשעבר ארדן מינה, לראשונה בהיסטוריה של ישראל, ניצב מוסלמי, ג'מאל חכרוש, לראש המינהלת לשי פור שירותי המשטרה ביישובים הערביים, עם גיבוי של המפכ"ל לשעבר אלשיך. המערכת נרתמה, המינויים נעשו, המשאבים הוקצו, התקציבים גויסו. כי חיי ערבים נחשבים וההפקרוּת חייבת להיפסק.
והרציחות? לא פסקו. האתגר הזה מצריך יותר מתקציבים. הוא מצריך התגייסות קהילתית ומנהיגותית בחברה הערבית. איפה, בעצם, נבחרי הציבור הערבים? הנוכחות שלהם בדיוני ועדת הפנים, שניסתה בכל כוחה לקדם פתרונות, היתה דלילה ומעליבה. זאת ועוד, בשנת 2018 עבר בכנסת חוק שמאפשר הקמת תחנת משטרה בשטח עיר, למרות התנגדות מוע צת העיר. זה חוק שנועד לסייע בקידום בנייה של תחנות משטרה בערים
וביישובים ערביים. היחידים שהצביעו נגד החוק היו ח"כים מהרשימה המשותפת וממרצ. למה, בעצם?
"מפתיע אותי שאותם אנשי ציבור שקמו וצעקו שהמשטרה חלשה בכפרים ולא עושה, ושצריך משטרה, פתאום מתנגדים לתחנות משטרה בכפרים", אמר ניצב חכרוש באחד הדיונים. וזה הסיפור: נבחרי הציבור הערבים ומובילי דעת הקהל יודעים לזעוק ולהאשים את המדינה, אבל ברגע האמת - דווקא הם שמים מכשולים לרגליה. ח"כ איימן עודה נואם יפה, מצייץ בטוויטר, משתתף במחאה לצד אמהות שבניהן נרצחו. אבל איזה מאמץ פנים מגזרי הוא עושה? האם הוא וחבריו מעודדים את הציבור שלהם לשתף פעולה עם גורמי האכיפה?
לאחר תפיסת המחבלים, אמרו לנו "כשרוצים - מצליחים". אז שאלו: למה לא מפעילים את האמצעים האלה כדי לעצור את האלימות בחברה הערבית? והנה התשובה: כדי לתפוס את הנמלטים, הפעילה מדינת ישראל אגרוף ברזל, שכולל שב"כ ויחידות מיוחדות של המשטרה ושל הצבא. עכשיו דמיינו שהאמצעים הללו יופעלו במגזר הערבי מחר בבוקר. האם אותם אלה יברכו, או יתלוננו שהם אזרחים סוג ב'? האם הם יסייעו לשב"כ ולמשטרה, או יקיימו הפגנות חירום נגד המשטרה ה"אלימה"?
הם בוחרים בפתרון הקל: להתקרבן. מובילים קמפיין רשת בניחוח אמ ריקני שלא יוביל לשום שינוי, ומקרי הרצח נמשכים. כל עוד הם יראו במדינה אויב ולא ישתפו איתה פעולה, הם ימשיכו לדמם. אם חיי ערבים נחשבים, מה אתם מוכנים לעשות כדי לעצור את האלימות?