"אם בני אדם הם כמו חיות, אני מעדיפה את החיות"
"החתולים נתנו לי עולם אינטואיטיבי עשיר; הם לימדו אותי שלא כל דבר צריך להסביר במילים" ● כך מתארת ענת לויט, שכתבה ספר פיוטי על האהבה המורכבת לחתולים, שעוברים בספרה תפניות עלילתיות והתפתחויות רגשיות ● בראיון היא מספרת על הרגש החונן לחיות ועל האפשרות לסלוח גם
"אני לא מגדירה את עצמי כאשת חתולים", אומרת המשוררת, הסו פרת והעורכת ענת לויט, שס פרה החדש, "מה זאת אהבה", שראה אור לאחרונה בהוצאת לוקוס, מתאר בלשון מוזיקלית רבת יופי את אהבת החתולים שלה. "אם יש אהבה בעולם, זכיתי לדעת אותה", היא כותבת על אהבתה לחתוליה, אף על פי שלפרקים היא מתארת גם כיצד אהבת החתולים שלה מקפחת את אהוביה האנושיים.
"מעולם לא תכננתי שיהיו לי חתו לים. לא גדלתי עם חתולים. הייתי מס תכלת עליהם כאילו הם לא קיימים בכלל. גם כשהיו לי חתולים בבית, לא הסתכלתי על חתולי רחוב. רק אחרי שחתולת רחוב בשם מיֶשלי אימצה אותי, נפתחתי לחתולי הרחוב. זה כמו הורים לילדים - הם אוהבים את כל הילדים בשכונה? אם אני הורה, כל הילדים בשבילי אותו דבר?". אז מה יש בחתולים? "החתולים נתנו לי עולם אינ טואיטיבי עשיר, עולם של חושים. עד החתולים הייתי אדם של רגש, לא של אינטואיציה. חתולים לימדו אותי שלא כל דבר צריך להסביר במילים. גם בלי לדבר, הם אקספרסיביים מאוד - ומבינים הרבה. אנשים אומרים לי, החתול עולה אלייך למעלה כי יש לו אוכל אצלך, אבל זה לא נכון, אוכל יש לו המון גם למטה. הם עולים בשביל דברים אחרים. למדתי שלחתולים יש עולם שלם, חברים ואויבים. נהוג לח שוב שמותר האדם מהבהמה, אבל במ קרה של החתול, אני מרגישה שמותר החתול מן האדם".
לויט מתארת בספר את קורות מש פחת החתולים שהתגוררה בביתה מאז שאימצה את חתולתה הראשונה, ועד שמצאה את עצמה, כעבור שני עשורים ושבעה חתולים, כשבביתה נותר החתול האחרון. "התכוונתי לכתוב את הספר שנים לפני שכתבתי את השורה הרא שונה. תכננתי להתחיל לכתוב רק אחרי שכל החתולים יעלו השמיימה. ואז כשנשארתי עם קליאו, החתול האח רון, איזו אינטואיציה דחפה אותי להתחיל, ובתוך חודש וחצי גמרתי את הגרסה הראשונה.
"יום אחד, קצת אחרי כשסיימתי את הספר, קליאו התחיל להרגיש רע. בתוך יומיים הרדמתי אותו, ואז הוספתי את הפרק האחרון, על מותו של קליאו. במשך הרבה זמן התייסרתי על זה, חשבתי שהבאתי עליו את מותו בעצם הכ תיבה. אבל ידעתי שאם הייתי מחכה עם כתיבת הספר עד אחרי שכולם היו מתים, הספר לא היה נכתב. הכאב על האובדן של כל חבורת החתולים הזאת היה כל כך טוטאלי, שלא הייתי מצ ליחה לכתוב בלי קליאו לידי, שיחזיק לי את העט".
רמה רוחנית גבוהה
החתולים שלויט מתארת הם דמויות מורכבות, שעוברות תפניות עלילתיות והתפתחויות רגשיות. "נכתבו לא מעט ספרים על חתולים, אבל בכוונה לא קראתי הרבה מהם לפני הכתיבה. בכל הספרים שקראתי, למשל 'זיכרונותיו של חתול נודד' )מאת הירו אריקווה, הוצאת כורסא(, או 'רונה וגיורא' של ענבר אשכנזי )פרדס, ,(2016 האני שו את החתול, דיברו מגרונו. אני לא האנשתי את החתולים".
את מחתלת את בני האדם.
"בדיוק. החתולים בספר הם גיבו רים באותה מידה כמו בני אדם, הם לא צריכים האנשה. להפך, הם המו רים שלי והחברים שלי. אני אתן לך דוגמה: הבנות שלי גדלו בבית שבו אמא צריכה סדר. אני לא מרשה ללכלך, וגם כשקניתי את החתו לים, רציתי שיתאימו את עצמם לסלון, שלא יעשו ברדק. והם לא עשו ברדק. יום אחד, כשהפעל תי שואב אבק, ֶשלי החתולה, שהיתה חתולה רגועה בדרך כלל, נבהלה וקפ צה, והמערכת קפצה בעקבותיה. היא מייד ברחה, ובמ קום לכעוס עליה, הלכתי לחדרים לחפש אותה ולבקש סליחה שהרעשתי עם שואב האבק. אבל אחר כך הרגשתי אשמה, מפני שעם הבנות שלי הרגש החוֵנן הזה לא צף כל כך בקלות".
אז אנחנו נותנים לחתולים הרבה יותר חופש משאנחנו נותנים לאהובים האנושיים שלנו.
"כשבן זוג אומר לי, 'אין לנו חובה להיות יחד מחר', נורא קשה לי לחיות עם זה, אבל אצל חתולים חייבים לקבל את זה. אני אולפתי לָרצות את סביבתי, והחתולים לא. הם מתים עלי, אבל הם לא אוהבים אותי בדרך ְמר ָּ ה. אם יום אחד יהיה לי בן זוג, אני ארצה ליישם את כל מה שלמדתי מהחתולים, אבל אני לא יודעת אם אני אצליח להגיע לרמה רוחנית כל כך גבוהה כמו זאת שיש לי עם החתולים".
זה אומר שהחתולים לימדו אותך לוותר גם לבני אדם?
"לבני אדם? לא. מבני אדם אני עדיין מצפה. בן אדם זה לא חתול. אם אני צריכה לחפש את האותנטיות של בן הזוג, אני מעדיפה את החתול. הוא לא מתחכם, לא משקר. אני אוכל לחיות בשלום עם חתול בידיעה שמחר הוא יוכל להיעלם. אבל לא הייתי יכולה בשום אופן לקיים קשר עם אדם שי כול לעזוב אותי ברגע. בני אדם הם לא חתולים, אמור להיות להם עולם מוסרי". את מצפה להרבה מבני אדם.
"אם בני אדם הם כמו חיות, אני מע דיפה את החיות".
"כמו כוהן בהיכל קודש"
לויט עובדת כעורכת כבר 43 שנה, מאז החלה את דרכה בעיתון "הארץ" בגיל ,20 ובמשך השנים ערכה עבור הוצאות ספרים רבות ובאופן פרטי. "המילה הכתובה הספרותית, המוזיק ליות של השפה - זאת נשמת אפי מאז שאני זוכרת את עצמי כאדם. אבל לא הרבה שורדים את המקצוע הזה. זאת דרך חתחתים, רבת תסכולים ואכזבות. לצערי, רוב מה שערכתי היו ספרים שנאלצתי לכתוב מחדש, ברוח היוצר. זאת עבודה שהשאירה אותי - גרושה עם שתי ילדות ומזונות מינימליים - במצב של מתח, חוסר ביטחון קיומי ונפשי".
היום היא עובדת במשרת עריכה מצו מצמת בהוצאת כתר מודן. את הישר דותה בתחום כל כך בלתי מתגמל היא זוקפת לא להצלחתה הגדולה בעבר, אלא לזכות העובדה שלפני כמה שנים הח מירה נכות שהיא סבלה ממנה מלידתה, שהביאה איתה לא רק תמיכה כלכלית אלא גם הקלה נפשית. "אותו הדבר שה תביישתי בו כל חיי הפך להיות המת נה הכי גדולה של החיים שלי. הקו שי התנועתי הפך להיות המוקד ושחרר את הנפש, שלמדה להדוף דברים כמו שאף פעם לא ידעתי. מבנה האישיות שלי, שאני מתרגשת מכל דבר, צריך את הקושי הזה. ואני מעדיפה קושי פיזי על קושי נפשי".
במבט לאחור לויט מגדירה את הת קופה הסוחטת ההיא, שבה ערכה בקצב של שלושה ספרים בחודש ולא סירבה לאף ספר, כ"רעל לנשמה". אמנם, "היו זמנים שבהם השכר היה הרבה יותר גבוה מאשר היום - פעם שילמו לי 18 אלף שקלים לחודש והתנצלו שלא מש למים יותר", אבל עבודת העורך ראויה לזה: "לערוך ספרים זה כמו כוהן בהיכל קודש. היום כשיש כל כך הרבה כותבים לא מיומנים, שלא יודעים בדיוק מה זאת ספרות, מה זאת מוזיקה של ספ רות - הכוהן הזה מאוד חיוני והתפקיד שלו מאוד קשה".
אז נוצר היפוך, דווקא כשהתפ קיד של העורך נחוץ, הוא מתוגמל מאוד מעט.
"יכול להיות שזה משום שמעמד הס פרות והערך שמייחסים לה ירדו. מו ציאים היום המון ספרים, אבל לא כל ספר הוא ספרות. היחס לספרות, במיוחד בישראל, הוא לא מכבד, ואת המחיר משלמים האנשים שצריכים לעשות את הספר, העורכים".
מוציאים היום המון ספרים, אבל לא כל ספר הוא ספרות. היחס לספרות, במיוחד בישראל, הוא לא מכבד, ואת המחיר משלמים האנשים שצריכים לעשות את הספר, שהם העורכים"