ההפגנה הכי טובה בעיר
בפוסט שפרסם השבוע שר החוץ יאיר לפיד בהתייחס לקבוצת מפגינים מול ביתו, מצאתי את השורה הבאה: "תודה לאלה שהפגינו ליד ביתי... לא הייתי בבית, אחרת הייתי יוצא בשמחה כדי לשוחח איתם. כל מי שיוצא מאזור הנוחות שלו מתוך מעורבות ואכפתיות - ראוי להערכה". זו דעה שמרבים לשמוע אצלנו בגרסאות שונות. כבר בתנועות הנוער מחונכים צעירים לכך שהאדישות היא האויב המר ביותר של חברה אזרחית מוסרית ותקינה. "מעורבות", לעומתה, היא ערך נאצל שיש לשאוף אליו ולחנך לאורו. תפגינו בעד, תפגינו נגד, רק אל תישארו באדישות באזור הנוחות שלכם.
זה נשמע הגיוני, זה גם יכול להישמע נכון, הבעיה היא שזה לא. בחברה המודרנית, שבה המנוע הפעיל ביותר הוא זה המניע לביטוי ולמיצוי עצמי, להתבלטות ול"תפיסת מקום" - אזור הנוחות האולטימטיבי הוא ממש לא ד' האמות הפרטיות, הבית והחיים האישיים והנסתרים. ממש לא. אין עוד אזור נוח ואפילו נחשק כמו מקומות שבהם ניתנת לפרט ההזדמנות להביע את עצמו ולזעוק את דעותיו או אמונותיו. הפגנות וביטויי מחאה ציבורית הם אזור נוחות מושך ונחשק שאליו בורחים מן השיממון חסר ההשראה של השגרה והאלמוניות. נקל להבחין בכך מאז חדרו לחיינו הרשתות החברתיות. פעם היה כל העולם במה וכולנו שחקנים. כיום נותר כל העולם במה וכולנו הפכנו לנואמים. מתיאטרון הפכנו להייד פארק.
נכון, "הפגנות הן נשמת אפה של הדמוקרטיה", אבל כשהצעקה מזויפת, לא מידתית או חוטאת לאמת - היא מחללת את עצם מושג הצעקה הציבורית
הפגנות שיטתיות שהתקיימו כאן בשנה שעברה הפכו את השלטון בישראל. לטעמי, הן לא היו מוצדקות: אמרו דבר אחד (די לשחיתות) ונועדו לדבר אחר (החלפת השלטון). האם עלי לרחוש להן כבוד רק משום שהן היו "יציאה מאזור הנוחות"? ממש לא. אני רוחש להן את ההפך, בגלל השקר המובנה המתואר לעיל. בימים אלה צועדים בתל אביב מתנגדי חיסונים שבגאוותם ובאיוולתם גורמים נזק נורא. האם מדובר באנשים שעזבו את אזור הנוחות שלהם ויצאו כדי לגלות מעורבות? ממש לא. מדובר באנשים שמבלים בימים אלה את היפים בימי חייהם. ימים עמוסי תשומת לב ודחוסי חשמל קיומי ויצר חיים פועם. הנה הם במרכז. הנה קולם נשמע. הנה הם מניעים את העולם (במקרה זה - לא לעבר מקומות טובים במיוחד).
הפגנות זוכות בעולמנו להילת כבוד מיוחדת, כולל המשפט שכבר יצא מכל חור "הפגנות הן נשמת אפה של הדמוקרטיה". זה אכן נכון, במובן הבסיסי ובראשיתי של חופש הביטוי. כלומר, זכות ההפגנה והבעת הדעה היא בוודאי תנאי יסוד בדמוקרטיה, אבל אין שום קדושה אבסולוטית בעצם הצעקה או השמעת הדעה. ההפך. במקרה שהצעקה מיותרת, מזויפת, לא מידתית או חוטאת לאמת - היא מיותרת ומזיקה, מחללת את עצם מושג הצעקה הציבורית, ואין לחוש כלפיה שום כבוד.
יתרה מזו: יש לחשוד במפגינים ובמוחים, מכל סוג ולכל כיוון, שמא כל צעקתם לא באה אלא לשם הצעקה עצמה. אין אני רוצה לקבוע, חס וחלילה, איזו הפגנה מוצדקת ואיזו לא, איזו אמיתית ואיזו לא; רק להטיל את חובת ההוכחה על המפגינים והמוחים עצמם. לא רק על צדקת טענותיהם, אלא על אמיתותה ואמינותה של ההפגנה עצמה.