העולם עובד שעות נוספות

בניגוד לברק ולאולמרט, בנאומו באו"ם בנט לא ויתר על אופציה של פעולה צבאית עצמאית באיראן. אבל החשש להיקלע לעימות מול ארה"ב יצטרך לפנות מקום להחלטות חדות מצד ישראל

רבים התלוננו על הקטע החסר בנאום רה"מ נפתלי בנט באו"ם, אותה פסקה על הסכסוך עם הפלשתינים שהיתה חשובה לשמאל. אפשר לטעון שהקטע הוכרז במעשים, כאשר אור ליום ראשון חוסלו חמישה מחבלים מחמאס, שלושה מהם בכפר בידו הסמוך להר אדר. בלי ספקו לציות, כמו המחבלים שברחו מהכלא ערב ראש השנה, גם המחבלים שחוסלו עלולים היו להכתיב את סדר היום בערב החג, ולכתוב בעצמם את הקטע שבנט השמיט.

כפעולה מונעת, זאת היתה הצלחה אדירה. אבל היא לא מבטלת את הפגיעה בהרתעה של ישראל. אפשר למנות רצף של אירועים קשים שוחקי הרתעה, שניים מהם, מאוד מרכזיים, לא באשמתנו.

נתחיל בקריסה האמריקנית באפגניסטן. זו תבוסה שמקושרת בעיני הסביבה המודרכת בידי איראן גם ליש ראל, משום שזו מזוהה יותר מכל מדינה אחרת באזור עם ארה"ב. האירוע השני הוא הבריחה הגדולה מכלא גלבוע בערב ראש השנה. בנט אמר לאחר לכידת הנמלטים כי "תם ונשלם". האירוע הסתיים. אך בדמיונם של האויבים, החור באדמה מתחבר לחורים בכיפת ברזל. אמנם הקונג רס העביר את סעיף המימון של חידוש המיירטים לכיפה, אבל עצם העובדה שמנהיגות הגוש הפרוגרסיבי רדיקלי במפלגה הדמוקרטית כפו את הוצאת הסעיף מתקציב הביניים, מסמנת תפנית שמשמעותה פגיעה בהרתעה של ישראל, בצורת תמיכה סדוקה של ארה"ב. והאירוע השלישי הוא הריגתו של בר אל חדריה שמואלי ז"ל, ליד קיר הגבול בעזה.

הנקודה החיובית חבויה בנאום בנט באו"ם. שני ראשי ממשלה לשעבר, ברק ואולמרט, לא מוסיפים לחו סן הלאומי ולהקרנת העוצמה של ישראל כלפי חוץ. כל אחד, בדרכו, סימן למעשה את סוף המאבק בגרעין האיראני - מצד אחד האיראנים בדרך להשלמת פרויקט הגרעין שלהם, בין שכמדינת סף )וזה לחלוטין לא מוגדר, גם אליבא דאהוד ברק(, ובין שכמדינה שיש בידיה מתקן גרעיני ראשון; ומצד שני, לישראל אין אופציה צבאית.

אלו מסרים תבוסתניים, וצריך להבין את הפרשנויות הללו בדרך אחרת. סימה שיין, שהיתה ראש מחלקת מחקר במוסד, מדברת על מרחק של חודשים מפצצה

גרעינית - ולא שבועות מעטים. היא אמרה זאת באולפן חדשות 12 בחימום לנאום בנט. אפשר לראות במסרים של ברק ואולמרט מעין הנחיה: לרדת מהרעיון של חי סול הגרעין האיראני בפעילות מבצעית. זה מסר שהבית הלבן בוודאי לא מתנגד לו.

בנט, בנאומו, העביר מסר, אולי לא עוצמתי, שהוא מתנגד לציווי שהרשויות - תהיינה אשר תהיינה - מנ חיתות עליו. לפחות במילים - כמה חשובות המילים! - הוא עוד לא ויתר על פעולה צבאית עצמאית. כרגע בנט לכוד בין הרצון שלו להימנע מעימותים עם ארה"ב לבין הצורך לפייס את שותפיו בקואליציה; ובתוך סבך זה הוא מנסה להופיע כמנהיג קשוח שעוד זוכר משהו מעמדותיו בעבר, כאשר ראה דברים מכאן ולא "משם".

הדבר הזה, שנקרא "עולם", עובד לאחרונה שעות נו ספות. קורים דברים דרמטיים ביחסי ארה"ב עם בעלות בריתה. איראן רוחשת ומתרחשת ומכינה אסטרטגיה של טילי שיוט וכטב"מים. סין חוזרת לאחור, למאואיזם. נפתלי בנט ולפיד לא יוכלו שלא לנקוט עמדות חדות וברורות, רק כדי להימנע מעימותים מבית ומחוץ.

הפוטש של קלינטון לפני ה"שלום, חבר", ביל קלינטון נקם ביצחק רבין כמה פעמים. עכשיו, סנדרס ואוקסיו קורטז עושים שידור חוזר למדינת ישראל

בלי להיכנס לפלפולים של "התמיכה הדו מפלגתית", הנושא טעון באשליות שחוזרות לאחור עוד לפני קום המדינה; וגם חוסר ידע. אין "שיקום" יחסים עם ארה"ב, והעבר מלמד לקחים להווה.

כולם זוכרים שיחסי הנשיא ביל קלינטון עם ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל הסתיימו בהספד נוגע ללב שממנו לקחנו את ה"שלום, חבר". אלא שקלינטון פתח את יחסיו עם רבין וממשלתו בפיגוע מדיני ביטחוני ממדרגה ראשונה, מייד עם כניסתו לבית הלבן.

זה התחיל באוגוסט .'92 כחודש אחרי הקמת ממשלתו, יצא רבין לביקור ראשון בארה"ב, לפגישה ראוותנית עם הנשיא בוש האב. כזכור, בוש העניק יתרון לרבין ויש לו יד ורגל בהפלת יצחק שמיר - האמריקנים תמיד היו מאוד פעילים בהפלת ראשי ממשלה שנמאסו עליהם.

היה זה סיפור הערבויות לקליטת עולי רוסיה וחבר העמים. רבין יצא לביקור מתוקשר וחגיגי עם הענקת הערבויות להלוואה של 10 מיליארד דולר. כל מה שבוש