שינויים במזג האוויר
בפני מפקד חיל האוויר הנכנס, תומר בר, ניצבים שלושה אתגרים: השלמת האופציה הצבאית מול איראן, המשך תחזוק הכוח מול חיזבאללה וחמאס, ועמידה בתחרות על משאבים מול צבא היבשה
סבב המינויים החדש במטה הכללי היה נטול הפתעות. בזאת גם כוחו: מה שצריך היה לקרות בו - קרה.
חלק מהמינויים היו ידועים מראש. על קידומם של מישל ינקו )לראש אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה( ושל ערן ניב )לראש אגף התקשוב( נכתב בעמודים אלה כבר לפני כמה חודשים. שני מינויים אחרים היו אבולוציוניים. מרגע שתומר בר מונה למפקד חיל האוויר, היה צריך למנות לו מחליף באגף לתכנון ובניין הכוח הבין זרועי )יעקב בנג'ו(, ולמנות מחליף למחליף בפיקוד על הגיס הצפוני )סער צור(.
זה היה סבב המינויים המוצלח ביותר מאז נכנס אביב כוכבי לתפקיד הרמטכ"ל. לא היו בו מקורבים, לא היו בו צקצוקי לשון, לא היו בו אינטריגות. אם להשתמש בשפתו הצינית של אחד מאלופי המטה הכללי: פשוט לא היו בו צנחנים.
זה קרה, בין היתר, כי אחד האלופים שאמור היה לסיים את תפקידו סירב לשתף פעולה. כוכבי רצה שאלוף פיקוד הצפון, אמיר ברעם, יזוז הלאה. ברעם דרש את אגף המודיעין או את אגף המבצעים; כוכבי סירב, והציע לו את האגף לתכנון ובניין הכוח הבין זרועי. ברעם אמר לא )ובצדק(, ונשאר בצפת.
מתישהו בחודשים הקרובים יעמוד המינוי הזה על הפרק. שניים יתמודדו על התפקיד: מפקד המכללות ומפקדת העומק איתי וירוב, ואלוף פיקוד העורף אורי גורדין. הפער ביניהם אדיר, לטובת גור דין. בפיקוד כל כך רגיש, שמחזיק חזית אחת פעילה בסוריה וחזית שנייה נפיצה בלבנון, כל הימור עלול להתפוצץ לישראל בפנים.
חזית פרוצה
המינוי המשמעותי ביותר הוא כמובן של בר. חיל האוויר תמיד היה מרכזי, ובשנים האחרונות - יותר מתמיד. השילוב של יכו לת להביא מסה של אש לכל מקום בטווחי זמן קצרים, הקשר האינטימי עם המודיעין והפעילות האינטנסיבית במב"ם - ביחד עם החשש התמידי מנפגעים בתמרון קרקעי - העצימו את זרוע האוויר, עד כדי ביקורת חריפה על כך שהתהליך הזה מנוון את כוחות היבשה באופן בלתי הפיך.
בר אמנם עסק בשנים האחרונות גם בבניין הכוח ביבשה, אבל הוא עצם מעצמותיו של חיל האוויר. מינויו היה טבעי, אבל כניסתו לתפקיד תדרוש ממנו כישורים חדשים. לא רק בגלל הנעליים הגדולות במיוחד שמשאיר לו קודמו, עמיקם נורקין, אלא משום האתגרים המשמעותיים שצפויים בקדנציה שלו.
הראשון שבהם הוא איראן. ההתפתחויות האחרונות תפסו את ישראל לא מוכנה. ההימור על כך שאיראן תיכנע לסנקציות ותחזור להסכם גרעין משופר, התבדו. לכל דבר ועניין, איראן נמצאת במ רחק פסיעה מהפיכתה למדינת סף גרעינית. לפני עשור, זאת היתה עילה לתקיפה ישראלית באיראן. אלא שתוכניות התקיפה שהוכנו אז נגנזו מרגע שהן הובילו את איראן להסכם הגרעין הקודם.
לא ברור מדוע ישראל השאירה את החזית הזאת פרוצה. רק בראשית השנה, באיחור רב, הוחלט לסגור אותה. אלא שלהכין, לממן, לחמש ולאמן לוקח שנתיים-שלוש, לכל הפחות. צה"ל מסתער על העניין הזה עכשיו, בהובלת חיל האוויר. צריך לק וות שעד שהוא יגיע למוכנות, הסוגיה תישאר רלוונטית. זאת בדיוק הסיבה שהממשלה הנוכחית מנסה לקנות לישראל זמן. חזרה להסכם הגרעין, עם כל הפגמים המולדים והרבים שהיו בו, תעשה בדיוק את זה.
נורקין כבר החל במרוץ הזה, אבל עיקרו יוטל על בר. בהשל מת האופציה הצבאית, ואם יהיה צורך - בהוצאתה לפועל. אפשר להעריך, על סמך ניסיון השנים האחרונות, שזאת לא החזית הפ עילה היחידה שהוא ינהל מול איראן: המב"ם על שלל נגזרותיה הגלויות והחשאיות תספק לו לכך הזדמנויות לרוב.
האתגר השני הוא המלחמות במה שכוכבי מכנה "צבאות טרור" - חיזבאללה וחמאס. חיל האוויר הוכיח אמנם יכולת מרשימה בשומר החומות, אבל התוצאה האסטרטגית המקווה של שקט והרתעה לשנים ארוכות לא הושגה. חמאס משוכנע שהוא ניצח במערכה; נדמה שאין לו עניין כעת במערכה נוספת, אבל עזה נפיצה ונטולת פתרון באופק מכדי שמישהו יהמר על כך בכספו.
מערכה בצפון תהיה אופרה אחרת לגמרי. חיזבאללה מתכנן לשגר לישראל אלפי טילים בכל יום של מלחמה. זה ימתח את חיל האוויר עד לקצה גם מבחינת הצורך לתקוף ולהשמיד בהספק חסר תקדים כדי לקצר את משך המלחמה, גם להגן באופן משמעותי על העורף הישראלי, וגם לעשות זאת תחת מתקפה מתמדת על המטוסים שלו - על הקרקע בבסיסים שיטווחו ללא הפסקה, ומצד מערכי ההגנה האווירית של סוריה וחיזבאללה, וחלילה גם רוסיה.
האתגר השלישי יהיה להמשיך ולבנות את יכולותיו של חיל האוויר. להביא עוד עסקה של מטוסי קרב, לרכוש עוד מתדל קים, להגדיל את היקף הכלים הבלתי מאוישים ובעיקר את מלאי החימושים המדויקים והמיירטים של כיפת ברזל. חלק מזה כבר קורה, אבל מדובר בתהליך מתמשך שמחייב טיפול צמוד והדוק, ובעיקר - תחרות מתמדת על משאבים מול גורמים שונים בצה"ל, ובראשם, שוב, צבא היבשה.
בר מכיר את כל האתגרים האלה. הוא אמנם סומן מאז קורס הטיס )שאותו סיים בהצטיינות, בדיוק כמו נורקין ארבע שנים לפניו( כמי שיגיע לפסגה, אבל הוא יודע בוודאי שיש פער עצום בין מי שעשה את כל המסלול שמכשיר אותו לתפקיד, לבין מי שממלא את התפקיד עצמו. ייקח לו זמן לצבור ביטחון; לחלק מקודמיו זה קרה מהר, לחלק פחות. זאת הפעם הרביעית שהוא מחליף את נורקין: הראשונה היתה בפיקוד על טייסת 133 ;(15-ףא) השנייה היתה בפיקוד על מחלקת המבצעים בחיל האוויר )החלפה שעוכבה עד לאחר תקיפת הכור בסוריה(; והשלישית בפיקוד על בסיס תל נוף. סביר גם שנורקין המליץ עליו, אם נשאל. לא משום שמי שהתמודד מולו - ראש אגף אסטרטגיה ואיראן, אלוף טל קלמן - לא מתאים, אלא משום שבר משדר יותר התקפיות, שנדרשת תמידית במזרח התיכון.
לדבר ללא מגבלות
נורקין יסיים את תפקידו באפריל הבא, ויפרוש מצה"ל. תיאורטית הוא עשוי היה להיות מועמד לרמטכ"לות, אבל זה לא יקרה. הרמטכ"ל הבא ימונה מבין שני סגניו של כוכבי, אייל זמיר והרצי הלוי. זמיר אמנם עשה תפקיד מצוין, אבל העדיפות של הלוי ברורה. כמעט קשה לראות תרחיש שהוא לא ייכנס ללשכת הרמטכ"ל בעוד 15 חודשים.
עוד מוקדם לסכם את הקדנציה של כוכבי, אבל בזמן שנותר לו - היה רצוי שיהיה טיפה פחות קדוש. צה"ל חווה טלטלות על רקע שלל אירועים, שנדרשת בהם אמירה פיקודית חדה וברו רה יותר. האחרון שבהם הוא מותו בפעילות מבצעית של בר אל שמואלי, שעדיין מכה הדים ביחידות הלוחמות )בעיקר סביב הוראות הפתיחה באש(.
כוכבי משוכנע שהוא אמר את שלו, אבל ספק אם יש איז שהו אזרח שיודע מה דעתו. כמעט שלוש שנים לתוך התפקיד, הרמטכ"ל צריך לדבר. לא בנאום כתוב בטקס מזדמן, אלא מול עיתונאים, בראיון אמיתי ללא תנאים ומגבלות. זה מגיע לו, וזה מגיע לציבור. הגיע הזמן שזה גם יקרה.
עוד מוקדם לסכם את הקדנציה של כוכבי, אבל בזמן שנותר לו - היה רצוי שיהיה טיפה פחות קדוש. צה"ל חווה טלטלות על רקע שלל אירועים, שנדרשת בהם אמירה פיקודית חדה וברורה יותר