ל אחרי החגים שלום
מפגש בסוכה של עודד רביבי מלמד על החיים בגוש עציון - אלו שלא מצטיירים מסיור מתוקשר ב"גדה" ● ובמציאות הזו כלב אובד מאפרת הוא בסיס לדו קיום, כל עוד הוא לא מצטלם באינסטגרם
ילה גשום אחד, בעיצומו של החורף שעבר, הבחינה תושבת אפרת בשכנתה יושבת ברכב וממררת בבכי. מנעד האפשרויות שחולפות בראש כשאת רואה שכנה בוכה בחושך הוא רחב, הפעם הסיבה היתה היעלמותו של הכלב שלה. יממה שלמה חיפשה אחריו והוא לא נמצא, כאילו בלעה אותו האדמה. האישה הציעה לבדוק אצל השכנים הפלשתינים. אבל מאיפה מתחילים?
,22:15 התקשרה האישה לסלולרי האישי של ראש המועצה. עודד רביבי שמע ממנה על השכנה הבוכייה תוך שהוא מקבל בווטסאפ תמונה של הכלב האובד. משנסתיימה השיחה, העע ביר רביבי את תמונת הכלב בצירוף הודעה קולית אל ע', אחד המכרים שלו בוואדי ניס - הכפר השכן, וביקש ממנו לברר אם מישהו נתקל בכלב. בתוך שניות שלח ע' אל רביבי תמונה זהה של כלב אובד שנמצא אמש בבית לחם.
בבואם אל העיר הנוצריתעלשעבר, התברר להם שהגיעו מאוחר מדי. מפרסם התמונה סיפר שבדיוק מכר את הכלב לאדם ממחנה הפליטים דהיישה תמורת 1,500 שקל. ע' וחבריו לקחו את פרטי הרוכש המאושר מדהיישה והמשיכו במשימה, דולקים בעקבותיו.
דהיישה נודע כמקום לא ידידותי כשהיה בשליטה ישראלית, ולמוקד זריקת אבנים מתמיד. הגדרות הגבוהות שהושמו בקטע הכביש שמשיק לנתיב נסיעה ישראלית עומדות שם מאז .1987 השליטה הישראלית על מחנה הפליטים, שהוקם 1949עב ומונה כיום קרוב לעשרת אלפים נפש, הועברה לרשות הפלשתינית ,'93עב אך גם כיום לא שוררת חיבה עמוקה בין תושבי דהיישה לבין אחיהם תושבי האזור.
ע' וחבורתו חיפשו ומצאו את מי שרכש שעות אחדות קודם לכן את כלבה של תושבת אפרת. כשביקשו לקבלו בחזרה, השיב להם המקומי שהמחיר קפץ 3,000על שקלים: "לקחתי אותו לווטרינר, קניתי לו אוכל, הכלב עבר בדיקות וחיסונים".
בשלב הזה שלף ע' מוואדי ניס את נשק יום הדין, ואמר למע קומי מדהיישה שמדובר בחיה מיוחדת ששייכת לישראלים ויש לה צ'יפ באוזן, ואם לא תושב - מייד צה"ל יפשוט על דהיישה ויעצור אותו, שכן בזכות השבב ידוע להם המיקום המדויק. החשש מכוחות הביטחון ניצח את תוכנית הגזל, הכלב נשמט באותו רגע, וכושר ההרתעה חזר לאזור לרגע קט. חבורת ואדי ניס דילגה אל הטנדר ועלתה בסערה על ציר .60 אחרי שני קיע לומטר הכלב ברח מהטנדר, החבורה ירדה ורדפה אחריו; בחצות וחצי הגיע מוקי (שם בדוי) חזרה אל בעליו החוקיים, שישבה ברכב שלוש שעות קודם ובכתה את הגעגוע אל כלבה האובד.
געגועים לניצן אלון
הסיפור הזה סופר השבוע, בבוקר יום הושענא רבה, בסוכת השלום שהקים ראש המועצה עודד רביבי. היו שם תא"ל פארס עטילה, ראש המינהל האזרחי; נצ"מ יוסף גולן, מפקד מרחב חברון במשטרה; שגריר ארה"ב בישראל לשעבר, דיוויד פרידע מן, ואישים מכהנים משגרירות ארה"ב בישראל; קונסול מצרים בישראל; מפקד חטיבת עציון, אל"מ אייל שווימר; ראש עיע ריית דורה שבמרחב חברון, וראשי כפרים נוספים מהאזור, לצד אזרחים ישראלים ופלשתינים. האירוע התקיים בשלוש שפות, עבריתעאנגליתעערבית, בהתאם להרכב הנוכחים.
בפעם הקודמת שבה נערך מפגש שלום בסוכה, לפני שלוש שנים, הגיעו יותר פלשתינים, מיותר כפרים. היו גם יותר אנשי צבא. ההתרגשות באוויר גרמה לשני הצדדים לדפוק בוק עם האלוף
ניצן אלון ועם ניצבים מהמשטרה. התמונות שותפו ברשתות החבע רתיות, ועשו דרכן אל הרשות הפלשתינית. לאינסטוש אין גבולות.
התגובה היתה גל מעצרים שבוצע על ידי המשטרה הפלשתיע נית, ואחדים מבאי סוכת השלום "בילו" את אחרי החגים בתאי הכלא של הרשות בבית לחם, עונש על יחסי שכנות מוגזמים עם היהודים, שנעטף בטיעונים משפטיים שקריים. את המפגש הפעם אף אחד לא הסריט, בטח שלא העלה לרשת. אפשר היה להבחין בקהל במי ששילם מחיר כבד לפני שלוש שנים ובכל זאת הגיע הפעם, מתחבא מסמארטפונים אבל לא מהמציאות.
פתח תקווה של הגוש
שני נאומים ניפצו, למעשה, את אשליית הסבבה. האחד - נאומו של נחמן שי. שר התפוצות היה האישיות הממשלתית הראשונה שמגיעה לבקר בסוכת השלום, שהיא אנטיתזה למה שלומדים בבית הספר למקצועות המזרח התיכון ולמה שרואים בחדשות.
אפרת היא היהלום בכתר השלום של גוש עציון, לא משהו שאפשר לדמיין כשניזונים מביקורי גבי לסקי במאחזים או ממצע מפלגת העבודה. מה שקורה בין הפלשתינים לבין היהודים בגוש עציון הוא החיים עצמם. נוכחותו של השר ריגשה מאוד את הבאים, וגם הנאום התחיל חמוד. שי אמר שהוא זוכר שאביו עשה בתור נהג את הדרך מירושלים, עיר הולדתו, אל גוש עציון. שהוא מאמין כי גוש עציון הוא חלק בלתי נפרד מירושלים ושאין לו ספקות לגבי הדבר (הקהל מחא כפיים).
אבל, המשיך השר תוך שהוא מדגיש שאין לו כוונה למסור מסר פוליטי, אפשר לחיות זה לצד זה כל אחד בדרכו כרגע, באופן זה, עד שבבוא היום, גם תהיה אפשרות לממש את השאיפות הלאומיות. שזה, בעברית - שתי מדינות. כיום המשימה היא למצוא דרכים לחיות ביחד, אמר, כי הוא לא יודע מתי אפשר להגיע לשם. "יש מחלוקת ביני לבין עודד וביני לבין אחדים מהיושבים כאן לגבי הדרך שבה אפשר להגיע לפתרון הזה".
אותם אחדים בקהל שהבינו את המסר, זעו בכיסאותיהם באיע נוחות. "יהודים, ערבים ומוסלמים יכולים לחיות יחד אחד ליד השני בנוחות. אם לא נוכיח את הדבר הזה לא נוכל להגיע לשום פתרון פוליטי אחר", סיים השר את החלק האעפוליטי בנאומו. הנוכחים קיוו כי שר התפוצות יראה איך באמת חיים בגוש עציון, ויוכל בטיוליו בתפוצות לספר על העולם האחר של המתנחלים והפלשתינים, זה שהתקשורת הזרה נמנעת מלדווח עליו, כשישמע השמצות פרועות על .West Bank לא בטוח שהמשימה הזאת תושג.
רגע לפני שיצאתי שאלתי את ראש עיריית דורא, הנציג הרע שמי הבכיר ביותר של הפלשתינים במקום, מה דעתו על הפתרון שאליו רמז השר. "לצערי אני לא רואה בשטח המשותף בגדה מקום לשתי מדינות", ענה לי בחצי לגלוג, וניכר שהוא באמת חורש את ציר .60 "אבל אני דורש מהמתנחלים של גוש עציון שיעשו פעילות גם בשביל הערבים של חברון". אבל נאסר, אמרתי, מה קשור המתנחלים של גוש עציון לערבים של חברון? נאסר נאנח והשיב: "לצערי אצלנו אין שיתוף פעולה; המתנחלים של גוש עציון צריכים לדאוג לכל הערבים שעל הציר, עד חברון".
דורא ואפרת רחוקות זו מזו לפחות חצי שעה נסיעה. אחת שייכת למדינת ישראל, אחרת כפופה לרשות הפלשתינית. למע עשה, אין ביניהן דבר.
כולם נהנים להתארח בסוכת השלום, וגם להציע פתרונות שלעיתים מכנים "כואבים". לקחת אחריות זה כבר קשה. מי היה בונה סוכה כזאת אצלו? אף אחד מאלה שמעלים רעיונות שנגוזו, או מפנים אצבע מאשימה כלפי מי שמצליחים לחיות ביומיום את הקיום המשותף, ולהקים את יתדותיה של אותה סוכה.
אבל נאסר, אמרתי, מה קשור המתנחלים של גוש עציון לערבים של חברון? נאסר נאנח: "לצערי אצלנו אין שיתוף פעולה; המתנחלים של גוש עציון צריכים לדאוג לכל הערבים שעל הציר, עד חברון"