סופת חול המועד
ג'מאל אלקרינאוי, "שחר חדש בנגב": "אין פתרון של זבנג וגמרנו. החברה הישראלית צריכה לעבוד כדי להציל את הדור הבא ממערכות חינוך רדודות, מהיעדר מסגרות חינוך לא פורמלי ומהיעדר אופק תעסוקתי"
הירי מתל שבע, שפגע בבתים בעומר, הצית שוב את בעיית הפשיעה נטולת הבלמים של הבדואים בנגב ● תוכנית ההסדרה של בני בגין שהיתה יכולה לסייע - ובוטלה, "מדיניות של חוסר מדיניות" מצד הממשלה - והיעדר אופק תעסוקתי ● דויד פרץ במסע דרומי מייאש אל שורשי היחסים בין הבדואים ליהודים בנגב
רחוב סמילנסקי בקצה העיר העתיקה בבאר שבע, נודע למרחוק בזכות פסטיבל התרבות השנתי שמתרחש בו. בתחילת הקיץ ילדים וילדות חגגו כאן עם איפור ובלונים, ומוזיקה מקומית הדהדה ושימחה את אלפי המבקרים. אמנים השתלטו על קירות האבן ויצרו אמנות, הרפתקני פריפריה בדקו את גבולות הפרינג׳ של עצמם, ובליינים חפרו על הסע פקטרום שבין אספרסו לצ׳ייסר. בליל שישי האחרון הדהדו יריות בשמי סמילנקי, פילחו את העשן, וגם כמה איברים פנימיים. הגרלנדות מחוץ לבר המשיכו להאיר כגחליליות את הרחוב, מאדימות ומכחילות מפנסי אמבולנסים וניידות. עד הבוקר אחד משני הפצועים, מוכר למשטרה כמובן, כבר היה מת
השמועות התפשטו במהירות ברשת. יריות? רצח בסע מילנסקי? מה קשור? למחרת דיווחו אנשי עומר שהם טווחו בירי ״חריג״ מתל שבע השכנה. כבר לא מדובר באקדחים עות׳מאניים או רובי קרלו מאיקאה, טענו עוע מריסטים קרביים, היד הנעלמה של האירוניה, סחטה את הדק רובה הסער ״נגב״, והנגב - סער. מי שהבליג כשנע שקיות נגנבו בטיקטוק, הביט בחור שהותיר קליע שחדר לאחד הבתים, ותהה אם זהו התריס ששבר את גב הגמל.
״רוביק, רוביק תתעורר, אין ביטחון אישי יותר״, הקע לידו תושבים בפייסבוק. חרדה וזעם התערבבו בין ארע בעת המינים של החג, וסופת חול המועד החלה. תמונות של שתי מכוניות בוערות שותפו ברשתות, דיווחים על נשים שהוטרדו בידי בדואים ושמועות על יריות בשע כונות נפוצו מכל עבר.
דוברות המשטרה ניסתה לעצור את הסופה - הכל שמועות, אך לחץ הרשת עשה את שלו והסופה המשיע כה להשתולל בקבוצות הפייסבוק. ״גאווה יהודית בשעה טובה, אחרי תקופה שערבים מטרידים יהודיות הוקמה בבאר שבע סיירת פרטית יהודית למניעת אירועים אלה. מצד שני זאת תעודת עניות! לא הגיוני שיהודים יחיו בפחד במדינת היהודים".
מנגד, ראש מועצת תל שבע, עומאר אבו רקייק, כתב מכתב בהול לרוביק דנילוביץ'. "הנדון: מסע הסתה חסר תקדים כנגד האוכלוסייה הבדואית בנגב. אין ספק שהע עיר באר שבע חוותה בשבועות האחרונים מעשי בריונות ועבריינות מצד קומץ שולי של בדואים שמייצגים רק את עצמם. אדוני ראש העיר, אני קורא לך לא לשלב ידיים, ולהילחם בקיצוניים משני הצדדים. כל הנגב הינו עיר אחת גדולה שכולנו שותפים לקביעת עתידו״. ראש עיריית באר שבע, רוביק דנילוביץ', כתב בפייסבוק שהמשטרה ואגפי העירייה יצאו במבצע להגברת הביע טחון האישי. שוטרים רכובים על סוסים נצפו במרכע זי הקניות, יחידת האופנוענים עצרה רכב בלי לוחית זיהוי וגילתה אקדח מוסלק, שוטרי העיירות לכדו גבר ואישה שירו בנשק לא חוקי בשכונה 1 בתל שבע, אבל לא ברור אם התגלו בוני וקלייד של המגזר או עוד גבר שהפיל אחריות על אשתו. אפילו גנב רכב חסר רצועת טיימינג, נלכד כשניסה לשדוד רכב עומד ברמזור. מצד אחד, באמת כל הכבוד על הפעולה המהירה והנחושה ושאפו על תוצאותיה. ומצד שני עולה התמיהה: אם זה אפשרי, למה לא בשאר השנה?
מטבעם, מבצעי החגים נגמרים כשמגיע ״אחרי החגים״ וצריך לטפל בכל המשימות שנדחו. התקשורת תלעס את הסופה לדק ואז תעבור הלאה, ושוב תושבי הדרום ייוותרו עם השאלות: איך הגענו למצב הזה שוב, כמה זמן יחלוף עד ההתפרצות הבאה, והאם באמת יש פתע רון לטווח הארוך?
כבכיר לשעבר ברשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב, שלמד את החברה הבדואית מכל צדדיה כחלק מעבודתו היומיומית, הוא מכיר את השטח ואת המשרדים שבהם מתקבלות ההחלטות. פניתי אליו כדי ללכוד את תמונת המציאות החמקמקה, אך כדי שלא ייאלם מאע חורי מכבסות מילים מובאים דבריו ולא שמו ותפקידו.
איך אתה מסביר את מה שקרה בחג ולמה?
"לטעמי, מה שמוביל להתפרצות הזאת זה המחלוקת על הקרקעות, זה שורש הרע. הממשל הצבאי העביר בשנות הע05 את הבדואים מכל השטחים שבהם ישבו מערבית לכביש .40 בשנות הע07 החליט מי שהחליט לסיים את מה שהאנגלים לא הספיקו, ולהסדיר את ריע שום כלל הקרקעות בנגב. אלא שעד היום הקרקעות נמצאות בסיבוך משפטי שמונע כל אפשרות לעשות הסדרה. המדינה אומרת שמבחינת הצדק אי אפשר לקנות בעלות על קרקע בכוח הזרוע ופלישה לשטח, מצד שני בית המשפט אומר שאחרי כל כך הרבה זמן, גם לפנים משורת הדין, הבדואים צריכים לקבל פיצוי על הקרקע עות שהופקעו מהם".
אז למה זה לא קורה?
"שיטת הסלמי. בכל פעם שיש תוכנית, היקף הפיצוי שנדרש על השטח שהופקע עולה ועולה. מבחינתם, זאת קרקע שהמדינה לקחה ואמורה לפצות אותם. וזה יוצר התנגשות נרטיבים שלא מתכנסת לשום דבר. לפני עשור בני בגין הוביל את 'תוכנית ההסדרה' שהעניקה לבדואים הרבה יותר מאשר הם אי פעם קיבלו. הוסכם לתת פיצוי על כלל הקרקע שנטענה כשלהם, ולא רק על השטחים שבהם ישבו בפועל. אף שבגין איש ימין מובהק, הוא הבין שהבדואים צריכים לקבל פיצוי גם על קרקע שלא ישבו עליה, מפני שגורשו ממנה.
"היתה תחושה שהפעם הולכת להיות פעולה נחושה, שתסדיר את העניין הזה עד תומו. בפעם הראשונה, הבע דואים הגיעו עם מידות ומדידות לשטחים שלהם, וכבר התחלנו לחשב שיעורי בנייה וכמה דונמים לתת לבדואים
כפיצוי. התפיסה היתה שהדרך היחידה להחזיר למדינה את רוב קרקעות הנגב היא באמצעות החזרת מעט קרקע והרבה כסף לבדואים. אבל זה הפיל את 'ההסדרה'. אנשי הליכוד והבית היהודי בוועדת הכנסת, מירי רגב ובצלאל סמוטריץ׳, אז עוד כמנכ"ל רגבים, הסכימו לשלם כסף, אבל לתת קרקע? בשום פנים ואופן לא.
"החוק נמשך בחזרה, במקום הסדרה החליטו להתעסק אך ורק בפיתוח כלכלי של היישובים הקיימים, מתוך מחשבה שבאמצעות השקעה כלכלית ניכרת ביישובים הקיימים, איכשהו הבדואים יתכנסו לתוך הערים הגדולות. המדינה השקיעה סכום עצום בפיתוח הכלכלי של יישובי הבדואים, אבל מכל המגרשים שהוצעו למכירה אוכלסו לכל היותר כמה עשרות בודדות. ההתכנסות לא קרתה ולדעתי גם לא תקרה".
למה?
"לבדואים בפזורה אין כל תמריץ לעשות דבר כזה. בסופו של דבר העובדות נקבעות בשטח, בכל שנה יש יותר 2,500־מ זוגות צעירים שמתחתנים וצריכים בית משלהם. איפה הם יגורו? עד כמה שנאכוף הפרות בנייה בלתי חוקית, אם אין להם מענה אמיתי ופתרון, השטח יתמלא בעוד ועוד מבנים, ואין איך לעצור את זה. צריך להבין שמאז ניסיון ההסדרה 2014־ב הדברים השתנו, נכון להיום מספר התביעות גדל מאלפיים לעשרות אלפים. בדואים עם טענה על קרקע ששייכת להם, שנזקקו לכסף מהיר, התחילו למכור זכויות על תביעת הבעלות לסוחרי אופציות. זה מעמיד את המדינה מול סיוט משפטי של תביעות פרטניות וצורך להסדיר כל מקרה לגופו.
"נוסף על כך, בשנים האחרונות הבדואים מצאו שיטה להכשיר כל יישוב. הם תובעים את המדינה בבית המשפט העליון על זכות הילדים לחינוך. בית המשפט פוסק שצריך להקים בית ספר, וכך מחייב את משרד החינוך להקים בית ספר ביישוב לא מוכר. אבל אין תשתיות מתאימות, הרשות העירונית אומרת שהיא לא יכולה לספק אותן, ואז על אפנו וחמתנו בתי המשפט מאלצים אותנו להקים כביש, חשמל ומים בשביל בית ספר ביישוב לא מוכר. ואם יש בית ספר, תבוא גם מרפאה ויבוא מתנ״ס והנה יישוב חדש, שהוקם בפועל על ידי מדינת ישראל כנגד רצונה בכל מקום שאליו פלשו הבדואים. וכל זה רק מפני שבימין התנגדו לתת מעט קרקעות מדינה לבדואים".
ואיך זה משפיע על חוסר המשילות?
"כשיש לך יישוב על כל גבעה ובכל ואדי, אתה מקבל מערב פרוע. אין משילות כי האכיפה לא מצליחה להגיע או להשתלט עליהם בשטח העצום שעליו הם שולטים בפועל. השממה הריקה הזו היא מרחב פורה להצמחת עבריינות וזה רק הולך ומידרדר. ההתפרצות שאתם חווים עכשיו היא תוצאה של התמוטטות 'ההסדרה' אבל גם תולדה של 'מדיניות של חוסר מדיניות' מתמשכת של החברה הישראלית ביחס לחברה הבדואית".
אבל מה הקשר בין ירי מתל שבע ורציחות בלקיה - יישובים מוסדרים לחלוטין - לבין ההסדרת הקרקעות?
"למרות מה שחושבים, במשך השנים מנהיגות החברה הבדואית היתה אחראית ודאגה להוריד את גובה הלהבות, ומצד שני גדל כאן דור חדש בלי עתיד ותקווה. למנהיגות הוותיקה אין מענה לצעירים, ומי שמעורב בפשיעה זה בעיקר צעיר בדואי, ללא אופק תעסוקתי, ללא מסגרת, שלא יודע עברית, בנשירה גלויה או סמויה ממערכת החינוך. צעיר כזה הוא טרף קל לגורמי פשיעה, שמנצלים זאת ומציעים לצעירים הכנסה גבוהה. קל להתפתות לזה וזה יוצר פצצת זמן מתקתקת. הקו בין צעיר שמתעסק בפלילים להתארגנות טרוריסטית דק במיוחד, וזה דבר שצריך להדיר שינה מעינינו ולהדאיג אותנו מאוד".
כמעט חצות, ג׳מאל אלקרינאוי עדיין עובד במשרד
והוא מודאג. אלקרינאוי, תושב רהט, משמש מנכ"ל עמותת ״שחר חדש בנגב״. זה 12 שנה שהעמותה עוסקת בשיפור החינוך והתעסוקה ובהצמחת הדור הבא של מנהיגות בקרב צעירי החברה הבדואית. תחושת הדחיפות בקולו מבהירה שגם בו אירועי החג נגעו עמוקות. ״התקשורת אוהבת להציג את הפשע והוונדליזם כתופעה שמתרחשת בחברה הבדואית כולה, אבל צריך להפעיל את השכל הישר ולראות שבחברה הבדואית רוב האנשים רוצים להשתלב בחברה הישראלית, אנשים התגייסו ומתגייסים לצבא, תרמו ותורמים לחברה, אבל מי שעושה את הרעש הוא קומץ עשבים שוטים". אבל למה זה קורה? מה מוביל להתפרצויות האלו?
"אנחנו נמצאים בוואקום. אילו חיים צפויים לרוב הצעירים הבדואים? זה השעמום, חוסר המעש וחינוך לא טוב. חשוב להבין שלהצביע על הבעיה, זה לא להצדיק את המעשים שנעשו. בטח ובטח שצריך לתפוס עבריינים ולהעניש אותם, ועם זאת, אני אומר לחברה היהודית: בואו נירגע שנייה, ניקח נשימה ולא נכפיש חברה שלמה".
דווקא בגלל שאתה אחד מסוכני השינוי, אני תוהה אם זו לא הסרת אחריות לומר כל הזמן שזה רק קומץ?
"החברה הבדואית עוברת תהליך מורכב של מעבר מחיים מסורתיים לחיי מודרנה וטכנולוגיה. הצעירים לא שומעים להנהגה הוותיקה, ומתנהגים בהתאם. שום דבר לא מצדיק פשיעה, ולקחת את החוק לידיים זה אסור בתכלית האיסור. ובכל זאת גם הבדואים מושפעים ממה שקורה מסביב. הישראליות אלימה יותר, החברה הערבית אלימה יותר וכך גם החברה הבדואית. כדי לפתור את זה צריך לטפל בעומק הבעיה. לייצר דור סבלני וסובלני".
איך?
"אין פתרון של זבנג וגמרנו. החברה הישראלית צריכה לעבוד כדי לשנות את הדור הבא ולהציל אותו ממערכות חינוך רדודות וכושלות, מהיעדר מסגרות חינוך לא פורמלי ומהיעדר אופק תעסוקתי. מה שקרה בבאר שבע בחג קורה כל הזמן גם ברהט, בלקיה ובחורה. אתה לא יכול רק לקוות ולהתפלל שדברים כאלו לא יקרו, צריך להתחיל לטפל במחלה ולא בסימפטומים שלה. מה צריך ילד? רק מבוגר אחד שידריך אותו לכיוון הנכון, וכשאין את זה הדרך כואבת, לכולנו".
אבל אם החינוך רע ואין עתיד ותעסוקה, איך זה שיש בדואים שמצליחים גם במקצועות החינוך, רפואה, עריכת דין?
"ברור שיש מגמת שיפור במערכת החינוך ויש בחברה הבדואית הרבה משכילים, רופאים, עורכי דין וכו׳. אך מספרם עדיין נמוך מאוד בהשוואה לאוכלוסייה הכללית - בהערכה, מדובר ב־3-4 אחוזים מכלל האוכלוסייה הבדואית".
בדרך חזרה נעמדתי ברמזור. רכב שחור נעצר לידי בחריקה שקטה. בחצי עין הבחנתי בכובע המצחייה, תנוחת היד השמוטה על מושכות ההגה, ובמבט שהחל לסוב לעברי, החלון החל לרדת מטה. הגברתי את המוזיקה, הישרתי את מבטי קדימה אל האופק, מתעלם מהסימון בצד. הו האירוניה, חשבתי לעצמי, סכסוך דרכים עם בדואי באמצע כתבה על יחסי בדואים ויהודים בנגב. הרמזור הבין למצוקתי ושחרר אותי לדהרה ירוקה הלאה אל תוך הלילה. ארור מי שתכנן את רמזורי הלילה. גם במהירות לא חוקית מעט נתקעתי בצומת הבא באדום ארוך ומחמיר ביותר. הרכב שוב נעמד לצידי, החלון נפתח, והנהג החל מצפצף ומצפצף לתשומת ליבי. חסתי על שנת אנשי עיר הפועלים, הנמכתי את המוזיקה ופתחתי את החלון. "אחי … "אפשר לשאול משהו?" "כן, בטח", השבתי, תוהה לאיזו מלכודת אני נופל הפעם. "איזה מוזיקה אתה שומע?" ״לילה בכרך״ של ״הכל עובר חביבי״, עניתי. לא האמנתי שנתפסתי עם האוזניים למטה, אבל היי, היה לי תירוץ לאשמת העונג, גרי אקשטיין ז״ל ניגן כאן.
"ֲחִּביִּבי?", תהה הבדואי, "זה ערבים?" לא בדיוק, השבתי. "תקשיב", הגברתי את המוזיקה עד שהצלילים הדהדו במרחב בין שתי מכוניות בצומת באר־שבעי. לפתע שמעתי את מילותיה של רחל שפירא אחרת לחלוטין ״עיקר העיקרים, אנחנו נשארים, ביחד או לחוד. דו־שיח מקומי, אתה וגם אני, ללא קריאות עידוד, ואנחנו בין היתר, בגלוי וגם בסתר״.
"שיר טוב", חייך הבדואי, "בטח יש ביוטיוב", אמר, סגר את החלון והפליג לדרכו הירוקה.
בכיר לשעבר ברשות להסדרת התיישבות הבדואים: "כשיש לך יישוב על כל גבעה, אתה מקבל מערב פרוע. אין משילות כי לא מצליחים להשתלט על השטח. השממה היא כר פורה להצמחת עבריינות וזה רק הולך ומידרדר"