לא אבד בתרגום

אחת מהמתרגמות הנפלאות בספרות העברית החדשה, שהיתה מוכרת ומוערכת ביותר בקהילה הספרותית אך כמעט אלמונית עבור הציבור הרחב, היא ִרנה ליטוין - שהע לכה לעולמה בשנת ,2012 בראשית שנות השבעים לחייה, בעקבות מחלה קשה.

ליטוין, שנולדה בהונג קונג למשפחה יהודית ממוצא רוסי, גדלה לתוך ערב רב של שפות, ובהן רוסית, אנגלית, יידיש, סינית ועברית. כילדה עלתה לארץ, ומאוחר יותר, כאשר הוריה עברו להתגורר בדרום אמריקה, אף למדה ספרדית. אהבתה לספרות ושליטתה בשפות רבות מגיל צעיר, הובילו אותה להפוך למתרגמת מוכשרת החתומה על עשרות תרגומי שירה, תיאטרון וסיפורת למבוגרים ולילדים.

הספר "געגוע של נהר" (הקיבוץ המאוחד) מאגד מתוך מכלול יצירתה של ליטוין אוצרות רבים שהם תענוג לשוע חרי ספרות, שלא כונסו לספר עד כה ועלולים היו להישכח. הספר נפתח בכמה שירים מקוריים של ליטוין, שכולם, מלבד אחד שנמצא בעיזבונה, פורסמו בספר שיריה היחיד ,1968עמ ונועדו להזכיר כי אמנם ליטוין מוכרת כמתרגמת, עורכת ומסאית, אך יש לה גם פנים מוכרות פחות ובעברה היתה גם משוררת.

עם זאת, חלק גדול יותר של הספר כולל בתוכו אוסף תרגומים נפלאים שגם אם נדפסו בעבר בעיתונים ובכתבי עת, כונסו לספר לראשונה. שירי הנוע נסנס (איעגיון) של אדוארד ליר, בסגנון דומה לאלו המוכרים יותר מאת לואיס קרול, זוכים בתרגומה לקול הומוריסטי ומשעשע להפליא.

כך למשל בשיר שמספר על שני רווקים זקנים שצדו ארנב וגזר, וכדי להכין נזיד יצאו לחפש "חריף", עד ששמעו קול שהכריז: ..." ְוָשׁם ֵבּין ַהצּוִּקים, ָחִריף ָחָכם ָצנוּ ם, / עוֵֹקר ָהִרים, ֶשָׁכּל ַהוֹיּם קוֵֹרא ְבַּדף ָחת וּ ם. / ַט ְפּ ס ,וּ ְתָּפס וּ ה וְּבַּרְגָליו ְבּ עוֹ ד ה וּ אִמ ְתַפּ ְלֵפּ ל, / ִמ ְשׁ כוּ ה וַּמָטּ ה ְוַתְבּ לוּ וֹבּ ָמה ֶשִׁמּ ְתַבֵּשּׁ ."!ל לעומת הקול המע שחקי של ליר, הצליחה ליטוין להעניק למשוררת הרוסייה אנה אחמטובה את קולה הטרגי והתהומי שלא אובד בתע רגום, וכך גם שיריהם של פסטרנק, בלייק ולורקה (ואף טולסטוי ומארקס בפרוזה), זוכים לבטא את קולם הייחודי שקולה של ליטוין כמתרגמת לא מטשטש אלא דווקא מדע גיש. יתרה מזאת, בתרגומה של ליטוין לשלושה שירים של רחל המשוררת שנכתבו במקור ברוסית, זוכה רחל לקול עברי הדומה מאוד לקולה שלה, בשיריה בעברית: "ָעלוּ ִבּי ִנְשָׁכּחוֹ תִמַפַּעם / ִמִלּים ֲאֶשׁר ַהְזַּמן ִבָּלּה; / ָעמֹק ְבֵּלב ִניָמה ֻמְצַנַעת / ָעְנָתה ִבְּרִטיָטה ַקָלּה".

בחטיבת תרגומים זו נמצאת גם הפתעה מיוחדת: שני שיע רים מתורגמים מן השירה האצטקית. תרגומים אלה לקוחים ממסה של ליטוין המשווה בין שתי תרבויות אצטקיות של שני שבטים שונים: האחת לוחמנית הסוגדת לדם ולמלחע מה, והשנייה שוחרת שלום; כאשר השיר המייצג כל תרבות ממחיש את הפערים התרבותיים שביניהן.

חלק הארי של הספר כולל מסות פרי עטה של ליטוין, שאף הן פורסמו בבמות שונות בעבר אך לא כונסו לספריה. המסות ממחישות את רוחב יריעתה, השכלתה וחוכמתה של ליטוין, ואת כישרון כתיבתה כמסאית. אחדות מהן הן מסות אוטוביוגרפיות או מסות העוסקות באמנות התרגום, ואחע דות מהן הן מסות ביקורת המוקדשות ליוצרים וליצירות מסוימות - מא.ב. יהושע ויהודית הנדל, ועד ללורקה, בוע רחס, פוקנר ווירג'יניה וולף, שאותם כאמור תרגמה ליטוין וניכר שהיא בקיאה ביצירתם. כך למשל, בתמצות רב ליטוין מראה את שגיאות המתרגם רפאל אליעז בתרגום השירים המשולבים ב"ירמה" מאת לורקה, בתרגומו הקלאסי למחזה משנות הע05, למול תרגומה שלה.

היופי במסותיה של ליטוין, ההופך גם קריאה בביקורת על יצירה ספציפית למרתקת, הוא שמעבר ליצירה הנדונה בכל מסה ניתן ללמוד ממסותיה הן על חייה שלה ועל אהבותיה הספרותיות, והן על אמנות התרגום בכלל.