התוהו ובוהו שהיה ועודנו

פרשת "בראשית"

שוב מתחילים מבראשית. שוב שבים אל התוהו ובוהו שקדם אל האור, ושוב נברא עולם. השיבה הזו, שמתרחשת מדי שנה, מחזירה אותנו אל אותו רגע שלכאורה נמחק ברגע שאמר אלוהים "יהי אור". התוהו ובוהו שהסתלק לו ואת מקומו תפס עולם חי ומתפקד.

תמונת הבריאה הפותחת ב"יהי אור!" היא תמונה שקוע רנת אופטימיות, אופטימיות שמתחזקת והולכת לאורך הפרק עם פזמון חוזר - "כי טוב".

מה תפקידו של התוהו ובוהו בתמונת הבריאה (יהא אשר יהא אותו תוהו)? האם הוא שם רק כדי להיעלם? ניתן לומר שאכן כך, אל מול התוהו שהיה, מופיע האור ומסלק את התוהו. ראשיתו של העולם היא באור גדול. התוהו היה ואיננו. אך אפשר לקרוא את הפסוקים אחרת.

אל הפסוק "והארץ היתה תוהו ובוהו" מצמיד ר' ברע כיה במדרש בראשית רבה פסוק אחר, פסוק מספר משלי:

ְּ ַמֲעָלָליו ִית ֶּר ָנַער ִאם ַזְך ְוִאם ָיָש ָּ ֳעל"וֹ (משלי כ, יא). משמעות הפסוק היא שמהתבוננות בילד משחק, אתה יכול ללמוד איזה אדם ייצא ממנו. הארץ, אומר ר' ברכיה, התחילה כתוהו ובוהו, ההתחלה הזו לא נעלמה ולא תיעלם, כמו ילד שנושא בתוכו את אופיו כמבוגר. ומהו אותו תוהו ובוהו? בדרשתו של ר' ברכיה התוהו הוא בעל משמעות שלילית. הוא מדומה לצמח קוצני. התוהו ובוהו שבראשית הבריאה מלמד על העתיד לקרות עימה. את דבריו הפסימיים חותם ר' ברכיה בנבואת חורבן של ר' ירמיה - "ָרִאיִתי ֶאת ָהָאֶרץ ְוהֵּה תֹהוּ ָובֹהוּ ְוא \ ַמִים ְוֵאין אוָֹרם" (ירמיהו ד, כג). התוהו היה ועודנו.

מה גורם לר' ברכיה "לקלקל" לנו את תמונת ההוד וההדר של הפרק הפותח את המקרא? מדוע הוא מחליף את הסיפור שכולו אופטימיות ואור וטוב, בתמונה קשה כל כך? האם יש לכך אחיזה בפסוקים?

ובכן, הפרק הבא בספר בראשית כבר מספק את התשובה. העולם המושלם של פרק א' קורס אל חטא ומרד בפרק ב'. בהמשך, העולם ימשיך ויידרדר עד לסיפור המבול.

אל מול התמונה הזו קורא מחדש ר' ברכיה את פרק א'. הפרק הפותח את המקרא מציג את העימות שבין התוהו לבין הטוב. עימות בין אור לחושך. בין סדר לכאוס. אך העימות הזה לא מסתיים עם הבריאה, הוא רק מתחיל. בעומקו של דבר, העימות שמוצג בפרק א' הוא הנימוק לנתינת התורה, הוא הנימוק לצורך בה. התורה מנסה במילותיה, בסיפוריה ובמצוותיה, להילחם בתוהו ובוהו ששוכן באנושות.