צאו מהמקלט, זו לא מלחמת אזרחים

מי שקראו את מאמרו של ארנון איתיאל במדור זה )"עיניים עצומות לרווחה", ,(5.10 ולא מכירים את מדינת ישראל או את הציבור הערבי כאן, עלולים לקבל את הרושם המאיים שמדינת ישראל על סף התפרקות, לא שונה מאוד מלבנון או מלוב או אפילו מעיראק, ואוטו טו הערבים, ה"אויב" כהגדרתו, משלימים את המהפכה, וספק אם ישאירו כאן יהודי אחד.

מצער שאחרי יותר משבעה עשורים להקמתה, עדיין שורר במדינת ישראל פחד, ליתר דיוק הפחדה, המוש תתת על חוסר ידע ועל סירוב להכיר במציאות.

"מדינת ישראל נתונה במלחמת אזרחים", קובע איתיאל ודואג לקבוע כי "הילדים שלנו", והכוונה ליהודים בלבד, "משמשים שקי איגרוף בשליחות ממשלה שאותה איש לא בחר". זה מקור הטעות, וההט עיה: מדינת ישראל לא נמצאת במלחמת אזרחים, אבל עצם ההגדרה מספקת הצצה למה שרבים בציבור חוש בים על יחסי המדינה עם אזרחיה הערבים. עצם התפי סה, המשוללת כל יסוד, כאילו מתקיימת כאן מלחמה, מלחמת דת ותרבות או מלחמה לאומית, היא ניצחון למי שבאמת רוצה לחרחר כאן מלחמה. מיעוט קיצוני ומיליטנטי נוחל ניצחון במלחמה מדומיינת, ורוב שפוי, מתון ופרגמטי - מפסיד במלחמה שמעולם לא פתח בה.

הקביעה של איתיאל כי אזורים שלמים בארץ הם "אקס טריטוריה" ואינם חלק ממדינת ישראל, נכונה אולי במישור האזרחי, אך לא הביטחוני. כן, המדינה הפקירה אזורים שלמים של עשרות יישובים ערביים, והפכה את הכפרים והערים הללו לחצר האחורית של המדינה, וזה לא משנה אם הם היו בפריפריה המרוחקת בנגב או בגליל, או בקרבה לערי המרכז. זו היתה מדי ניות מכוונות בשנות ה 60 וה ,70 והמדינה הבינה את שגיאתה הגדולה לפני פחות משני עשורים, אולי אחרי אירועי אוקטובר 2000 שטלטלו הן את הציבור הערבי והן את המדינה, מוסדותיה והציבור היהודי.

תקיפת השוטרים הקשה בכפר קאסם לא הפתיעה במיוחד. משטרת ישראל, שאינה מצליחה למגר את האלימות בחברה הערבית, נתפסת כבר, בצדק או שלא, כחלק מהבעיה ולא מהפתרון. זה כמה שנים שהיא מא בדת בהתמדה את יכולת ההרתעה, ורבים מהצעירים הערבים מתעדים ומעלים לרשתות החברתיות כל חיכוך וכל מגע עם שוטר כדי לבזותו. יש לגנות כל פגיעה בשוטרים, אבל העובדה היא שצעירים רבים בחברה הערבית מאמינים שיש להם יותר סיכוי לסיים מפגש עם ניידת משטרה, אפילו אקראי, באלימות ואולי אף במוות, מאשר בקבלת סיוע. בחוסר האמון הזה אפשר וצריך לטפל, רצוי בלי דימויי מלחמה מיותרים.

כמי שמתגורר באזור הגליל, עובד עם האוכלוסייה היהודית, חי בשכנות דלת ליד דלת עם משפחות וחב רים יהודים, אני גם לא מקבל את הקביעה של איתיאל שיהודי הנכנס ליישוב ערבי שם את נפשו בכפו. לא צריך יותר מכמה שעות ביישובי הגליל כדי לראות ולהבין עד כמה הקשר היהודי ערבי הוא עמוק, עד כמה הקיום המשותף בא לידי ביטוי בכל רובדי החיים, בעסקים, בבתי החולים ובמוסדות להשכלה גבוהה. וד ווקא עכשיו, כשמדינת ישראל ניצבת בפני אתגר כה מורכב, חובה עלינו, ועל אחת כמה וכמה על הממשלה וזרועותיה, להעמיק את יחסי היהודים ערבים ולחזק את הקיום המשותף בכל מקום ובכל תחום.

מיעוט קיצוני ומיליטנטי נוחל ניצחון במלחמה מדומיינת, ורוב מתון ופרגמטי מפסיד במלחמה שהוא מעולם לא פתח בה