מי מרוויח מהשכר הנמוך באקדמיה
במהלך הקיץ נחשפנו לתוספות הפנסיוניות שהעניק שר הביטחון לאנשי הקבע, קבוצה המשתייכת לסקטור ה"מסודר" ביותר בישראל שכל מגזר אחר רק משווע להיצמד אליו: לובשי המדים )בין שהם משתייכים למי עוט הנושא על גופו את נטל הביטחון, ובין שלרוב שלא(. ובימים אלו, אנו קוראים באהדה על קבוצה נוספת שיודעת להגיש התפטרות לשר הבריאות משום העומס הבלתי נתפס שנכפה עליה. רק שלשמחת המתמחים - והדבר נכתב מתוך פרגון מלא - קיים אור בקצה המנהרה: בימים שבהם יהיו רופאים בכירים, יקבלו מעמד מכבד לא רק ממטופליהם, אלא גם ממנהל הבנק שלהם.
רק שלקבוצת חברי הסגל האקדמי, ובעיקר זו שכל שיוכה ופעילותה מתקיימים במוסד האקדמי שבו היא פועלת, מימיה בתארים הבראשיתיים ועד לקבלת תוארי הפרופסור - מצפה מציאות אחרת. מי שמאחוריהם שלו שה עשורים של "הקדשת זמן מלא" לאי ודאות כלכלית - זוכים למשכורות שבלשון המעטה נכנה אותן ככאלו שקיים קושי "לסיים עימן את החודש".
למתפלאים מדוע קיימת עלייה בכניסה של נשים לזירת הדוקטורנטיות - מה שמעיד על כך שיהיה, ואכן יהיה, שי נוי מגדרי באופייה של הזירה האקדמית בעוד כמה עשורים - ראוי לספק נימוק פחות נאור וחגיגי מבחינה פמיני סטית: השכר האוניברסיטאי הוא כזה שלא יכול לשמש שכר של מפרנס משפחתי מוביל. מי ש"בא להתפרנס" לא יכול להרשות לעצמו, עם כל האהבה למחקר ולמדע, להישאר באקדמיה. נתוני השכר של דרגות המרצים/ות באוניברסיטאות זמינים לכל אזרח באתר הות"ת, ותמיד כאשר קיימת היחשפות אליהם אני עד לאותה תדהמה, ככל הנראה בגין הפער בין ההון הציבורי המיוחס למי שהוא "פרופסור באוניברסיטה" לבין מי שזו משכורתו לאחר עשורים של עבודה סביב השעון.
למה המצב מוביל? ויתור של רבים מתלמידינו על קריירה אקדמית, או העדפה לחפש מסלולי מחקר בזירה העסקית; והידרשות תמידית של רבים מדי מן המרצים להשלמות הכנסה בדמות הרצאות, ייעוץ ומה לא - מה שלא מאפשר את ההתמסרות המלאה לסיבה שהם כאן: לחקור ולהנחות את תלמידי המחקר.
שימור השכר הזעום של הסגל האקדמי הוא אחת הט רגדיות העצומות ביותר של ממשלות הימין שכיהנו כאן, ואחת הבגידות הגדולות ביותר שלהן בקהל מצביעיהן. שהרי מי מרוויח משימור השכר הפתטי של הסגל האקדמי? מה הדבר משמר? הוא משמר את העובדה כי רוב רובם של הפונים לקריירות אקדמיות, בעיקר בתחומי מדעי החברה והרוח, שבהם לא קיים אופק לבצע "אקזיט" כזה או אחר - משתייכים לאליטת ההון הישראלית, זו שלא נדרשת להישען בהכרח על תלוש השכר החודשי שלה כדי לה תקיים. ולכן אין פלא כי עמדותיהם החברתיות מדיניות של אלו משקפות יותר את המחנה החילוני יוני ליברלי.
כדי להפוך את המגמה, היו צריכות ממשלות הימין להעלות את השכר. ואז גם מי שמשתייכים לקהלים מסו רתיים שמרניים, ובהגדרה הם הורים ליותר ילדים ודור ראשון להשכלה הגבוהה )ולכן הם אינם חלק ממשפחות המעניקות להם ביטחון כלכלי, מעבר לתלוש השכר שהם עצמם ירוויחו(, היו מרשים לעצמם לעבוד במוסד שמע ניק אופק תעסוקתי לא רק להון סימבולי, אלא גם לשכר ראוי ומאפשר.
"זו הכלכלה, טמבל", כבר אמרו מי שאמרו, והדבר רל וונטי גם לזירה האוניברסיטאית. במציאות שבה המדינה מונהגת על ידי ראש ממשלה ושרת חינוך שהלינו על ממשלות ימין קודמות, ובצדק, שרק דיברו ולא עשו דבר לקידום שינוי חברתי פוליטי מהותי - אפשר לקוות כי יבצעו שינוי אמיתי בשכר המרצים. ההלנות הרטוריות בנוסח "אם תרצו", על כך שקיימים "מרצים שמאלנים" כאן או שם, הן הסוואת השינוי המרכזי שיאפשר כניסת קהלים אחרים לזירה הפתוחה כעת, ברובה, למשתייכים לקבוצות הומוגניות: כאשר יהיה ניתן להתפרנס בכבוד מקריירות אקדמיות - אוכלוסיות חדשות תאכלסנה את האקדמיה.
רוב הפונים לקריירות אקדמיות, בעיקר במדעי החברה והרוח, משתייכים לאליטת ההון. אין פלא שעמדותיהם החברתיות מדיניות נוטות לכיוון חילוני יוני ליברלי