חיים ביד הלשון

היום לפני 21 שנים בדיוק, התיישבתי בסוף יום העבודה ב"סביח של עובד" בגבעתיים, צופה בטלוויזיה. דיווחים כלליים כבר רצו מהצהריים, ובדיוק כשהתיישבתי לאכול את המנה הטובה ביקום - החלו לשדר את קטעי הווידאו. ברגע שחור של צירוף מקרים עמד עובד בהבטחתו, ואכן באותו אחר צהריים ארור חיי השתנו לנצח.

כמו כולנו, גם אני עברתי באותה השעה חוויה של התנגשות חזיתית במציאות. הרבה דברים נשברו שם, ברמאללה, במכשירי הטלוויזיה, בלבבות. אחד השברים הכואבים וחסרי הפשר מאז הוא ההבנה שלא היה לנו מושג עם מי נכנסנו למיטה.

אני מרשה לעצמי לנחש את מה שרחש בליבם של הישראלים באוקטובר .2000 איש ופרשנותו, כל אחד וטעמו הפוליטי, אבל המעמד ההוא לנצח יהיה כל ישראלי. נדמה לי שהדבר שהיה אז משותף לכולנו הוא המפגש הבלתי אמצעי, הראשוני, עם מוראה של שנאה מזרח תיכונית אותנטית בגודל טבעי, לפני שהיא מיטיבה על צווארה את קשר העניבה ומתיישבת לשוחח. הבנו שטעינו טעות גדולה ונוראה. ועוד לפני שנגייס את השל כותיה, כל אחד אל הפוזיציה הפוליטית שלו, אני חושב שאפשר להסכים לפחות על השגיאה הראשונית - לא הבנו עם מי יש לנו עסק.

תוצאותיה של אי הבנה עלולות להיות חמורות יותר מאשר אלו של ניגוד עניינים מהותי. כדי ליצור הבנה חייבת להיות תקשורת בין שתי קבוצות אנשים, ותקשורת זו שפה. שתי קבוצות שאינן מבינות את המי לים תלכנה ותתרחקנה אחת מחברתה, אל הזרות והניכור. אלו בתורם לא יאפשרו שכנות כלשהי, מרירה וחשדנית ככל שתהיה. זה הרעיון שגרם ליריב לוין להגיש את הצעת החוק שלו בשבוע שעבר, אשר נו עדה לחייב לימוד ערבית כמקצוע חובה במערכת החינוך.

אני, שאיני דובר את השפה, יכול להעיד רק על עצמי. כשאני שומע שני צעירים משוחחים ביניהם בערבית אני נדרך. מרגיש מאוים, מכין את עצמי לאלימות. לו הייתי מבין ששני אלה בסה"כ מדברים על תו כניות סוף השבוע שלהם, הדרך הארוכה לשכנות סבירה היתה מתקצרת בחצי מטר. זה המון. מהעמדה הלאומית הנחושה לא ייגרע ולו כזית, אם נצליח להבין לפחות את הטקסט של הצד השני, אדרבה.

נכון, הצעת החוק של יריב לוין היתה גם תרגיל פרלמנטרי מבריק שנועד להביך את הקואליציה, אבל היא הרבה יותר מכך; היא מהות. זה אינו תרגיל ביחסי ציבור בינלאומיים. זו אינה מחווה כלפי שכני נו הערבים, ואין בהצעה הזו ולו פירור חנופה או התבטלות. ההפך הוא הנכון. השימוש הנואל בשמו של ז'בוטינסקי גורם לי לברוח מאזכורים של דבריו, אבל הפעם אני חייב - זה ז'בוטינסקי. זו שמרנות לאומית במיטבה. אם המקצועות היסטוריה ואזרחות הם מקצועות חובה, הרי שידיעת השפה הערבית רק תשלים את המערך. זהו צעד פנים ישראלי ארוך טווח, ועליו - כך אני מקווה - יודו לנו נכדינו.

לעילוי נשמותיהם של יוסי אברהמי וואדים נורז'יץ שמתו עבור כול נו, בבדידות נוראה, בחדר אפל, באחד ממדוריו האחוריים של הגיהינום. יהי זכרם ברוך.