במגמת התכנסות
תוכניות הבנייה מגבילות את מכסת התושבים ביישובים היהודיים במרחב הכפרי את תוכניות המתאר להרחבת היישובים הערביים יש לעשות תוך התחשבות בצרכים הלאומיים החיוניים
רשויות התכנון של מדינת ישראל ממוקדות בחודשים האחרונים בקידום תוכניות מתאר מקיפות בגליל, בעיקר ביישובים הערביים. מדובר בתנופת תכנון חסרת תקדים - כ 50 תוכניות מתאר כוללניות ועוד עשרות תוכניות מפו רטות - רובן במימון מלא של המדינה. בשבוע שעבר, בדיון המועצה הארצית לתכנון ובנייה בראשות שרת הפנים, אושרה להפקדה תוכנית להרחבת העיר סכנין ערבה ל 250 אלף תושבים.
הרחבת העיר צפונה מאיימת בכיתור היישובים היהודיים הק טנים אשבל ואשחר. אותה מגמה מסתמנת עם הרחבת כפר כנא, מ 20 אלף תושבים ל 76 אלף. איש לא בחן מה עושה הרחבת כפר כנא לביטחון בציר התנועה הראשי כביש ,77 ומהי ההשפעה על קיבוץ בית רימון הסמוך ועל הר תורען. האזרחים הערבים בוודאי זכאים למענה דיור לדור העתיד, ובכל זאת יש כאן בעיה.
הבעיה טמונה בשני ממדים מודחקים: בראשון הבעיה נובעת מרשויות המדינה, שבמשך שנים מפלות לרעה את ההתיישבות היהודית בצפון, בעיקר במרחב הכפרי. הממד השני טמון במ גמת ההתרחבות של האחיזה הערבית במרחב, עד כדי שליטה על צירים ראשיים ושטחי מפתח - מצב המחולל תנאים לסיכון ביטחוני. כבר במאורעות מאי 2021 מצאו עצמם יישובים בגליל המרכזי נצורים, בעיקר בלילות, מאימת השליטה הערבית על צירי התנועה. בהתפרצות גל אלימות נוסף, במתארי הבנייה הערבית המתרחבת, הסכנה תתעצם.
מצוקת היישובים היהודיים
מתוך ליבת עקרונות התכנון שהתקבלו בממשלות ישראל בעשורים האחרונים, נכפתה ההגבלה על ההתיישבות היהודית. בראש ובראשונה, בתוכנית המתאר הארצית - תמ"א 35 ומגבלת נספח מספר 2 לתוכנית - הוצבה מכסה סופית לכמות יחידות מגורים ביישובים הכפריים היהודיים בגליל ובנגב, ליעד שבין 300 ל 500 יחידות לכל אחד מהם. בכך נוצר הבדל מהותי בין המגזר הכפרי היהודי לבין המגזר הערבי, הבדואי והדרוזי. ביישובים יהודיים דוגמת יודפת והושעיה, שהגיעו זה מכבר לסף המכסה התכנונית, אין לזוגות צעירים סיכוי למצוא מקום. אין יכולת לפתח מרקם אוכלוסייה רב דורי, גני ילדים נסגרים והיישובים הופכים בהדרגה לבתי אבות.
בתוספת דרישת התכנון הארצי להימנע מהקמת יישובים חד שים, נוצר פער הולך וגדל בין היצע לביקוש, תהליך שמתבטא במחירים ההולכים ועולים במרחב הכפרי היהודי. המגבלות הת כנוניות על התפתחות היישובים היהודיים מוטלות גם על יישובי עמק יזרעאל, עמק המעיינות והגליל העליון. בידי עו"ד רון רוגין, העוסק שנים בסיוע משפטי למאבקי ההתיישבות הכפרית היהודית בגליל ובנגב, קיים מסד נתונים מלא בסוגיה.
בינתיים, רק קומץ ישראלים ומעט מאוד מנהיגי ציבור מוד עים למצוקת היישובים היהודיים, הסובלים שנים מקיפאון מוחלט הנובע כולו מהגבלות שהטילו רשויות המדינה. בכל הקשור לב נייה הערבית, לעומת זאת, המצב הפוך. רשויות התכנון מאיצות תוכניות מתאר רחבות היקף למגזר הערבי.
התבוננות במפת תוכניות הבנייה מציגה את המגמות כמובילות לביסוס גיאוגרפי של מפת הגליל, כפי שזו מצטיירת בתוכנית הח לוקה של האו"ם. תוכניות הבנייה של משרד השיכון במחוז הצפון, כשהן מתמקדות בעיקר בערי החוף, תומכות במגמה. האזרחים היהודים הולכים ונדחקים אל שולי רצועת החוף.
שרת הפנים איילת שקד, שאישרה את הפקדת התוכנית לבקעת
סכנין, הסבירה החלטתה בטענה שחייבים לבנות בריכוזים הע רביים, אחרת תתרחב הזליגה הערבית לערים המעורבות. עמית סגל דיווח על המלצה שהגיעה בסוגיה "מאחד משירותי הביטחון", לעדכון "מי שצריך" )ידיעות אחרונות, (1.10.2021
מי שמכיר את המציאות ביישובים הערביים יודע עד כמה הסבר זה מופרך מעיקרו. הזליגה הערבית לערים המעורבות מונעת משיקולים רבים, ואינה נובעת רק מחסך בבנייה בכפרים ובע רים. הגדלת הבנייה ביישובים הערביים רחוקה בשל כך מלהב טיח את עצירת מגמת הזליגה. מצד שני, הרחבת תוכניות הבנייה הופכת את מרחב הגליל המרכזי לגוש ערבי הומוגני, שצובע את מפת הגליל בנוכחות ערבית דומיננטית, חופפת למפת החלוקה של .1947 בסופו של דבר, עם מגמת ההרחבה של המרחב הער בי, מדינת ישראל תמצא עצמה בגליל גם מאבדת שליטה בלב המרחב הערבי ההופך לאוטונומי, וגם נאלצת להתמודד בזליגה מתמשכת לערים המעורבות.
בכלל לא ברור אם אכן גובשה ברשויות הביטחון חוות דעת מק צועית בסוגיה. שהרי מהיבטים רבים, דווקא מהבחינה הביטחונית עדיפה נוכחות מאוזנת במרחב של יהודים וערבים. כדאי לבדוק, לדוגמה, היכן יכולה ניידת משטרה בודדת לנוע בביטחון רב יותר, האם באום אל פחם שהפכה לעיר ערבית הומוגנית, או בנצרת?
"תיבת נח" מדומיינת
השאיפה לארגון המרחב הגיאוגרפי בהפרדה ברורה בין "שם" לבין "כאן", מעצבת זה שנים את טכנאות הביטחון הישראלית. היא מונעת מאשליית הביטחון, הטמונה בהתכנסות המרחבית אל "תיבת נח" מדומיינת. בהיגיון הזה הובילו את ההתנתקות ברצועת עזה. אלא שהמצב ביו״ש בהשוואה לרצועת עזה מוכיח כיצד דווקא המיזוג המרחבי בין התיישבות יהודית לערבית עדיף מבצעית ואסטרטגית. המציאות הישראלית במאה השנים האחרונות מלמדת על מופרכות המאמץ לכפות על המרחב את החלוקה המלאכותית ליחידות שטח הומוגניות נפרדות. במבט היסטורי על מלחמת העצמאות, הערים המעורבות צפת, טבריה וחיפה היו בראשית המלחמה בעיה שהפכה במהירות להזדמ נות מערכתית.
אלא שהחרדה היהודית, המייחלת לנורמליות שלווה, בבקשתה להימלט ממצבי חיכוך, הולכת ומתכנסת אל ערי החוף, ובתוך כך מאבדת את אחיזתה במרחבי הארץ. ובינתיים, מי שנמלט מחיכוך - החיכוך רודף אחריו אל פתח ביתו. בהיבט זה, הע רים המעורבות הן הזדמנות לחיכוך נכון יותר מאשר זה הכרוך בעימות מול ריכוז ערבי הומוגני נטול נוכחות יהודית, כמו גוש יישובי אום אל פחם.
לפני הכל ממשלת ישראל חייבת להסיר את ההגבלה המפלה להתפתחות היישובים היהודיים במרחב הכפרי בגליל ובנגב.
לאחר מכן ממשלת ישראל נדרשת לתכנון מרחבי כולל של צורכי האחיזה הריבונית בכלל המרחב. בהכוונתה של מפת הצרכים הלאומיים החיוניים, ובהם אבטחת הצירים הראשיים וצורכי ההתיישבות היהודית, יגובשו תוכניות מתאר ליישובים הערביים. דיון כזה חייב להתקיים בהכוונת ראש הממשלה ובהובלת המל"ל.
השאלה בכללותה קשורה בתפיסה הכוללת לעיצוב המרחב במדינת ישראל, וזו כלל לא שאלה לבירור חד ממדי של מומחי שב"כ או משטרת ישראל. השאלה רחבה במשמעויותיה מכדי להיות מוגדרת רק כסוגיה ביטחונית. בינתיים, במגמות המ תהוות, מדינת היהודים דה פקטו מתכנסת לפחות ממה שהוצע לה בתוכנית החלוקה.
החרדה היהודית, המייחלת לנורמליות שלווה, הולכת ומתכנסת אל ערי החוף. דווקא הערים המעורבות הן הזדמנות לחיכוך נכון יותר, מאשר זה הכרוך בעימות מול ריכוז ערבי הומוגני נטול נוכחות יהודית