חיים על כדורים
כדורגל הוא בולמוס רגשי, ולכן כל מפגש בין הפועל לבית"ר אפוף במיתולוגיה ספורטיבית פוליטית
אקט האהדה המסור ביותר
בתולדות הספורט התחרותי, עד כמה שידוע לי, רשום על שמו של ג'פרי הויש, אוהד נבחרת הרוגבי של ויילס, שחתך לעצמו את האשכים. "אמרתי לחבר שלי שאני חותך אם ויילס מנצחת את אנגליה", סיפר הויש בראיון, "אחרי המשחק הלכתי לשירותים וראיתי את המספריים שהחבר השאיר אחרי שתיקן את השרשרת של הניאגרה. נזכ רתי במה שהבטחתי לפני המשחק, אמרתי לעצמי 'אוי לא, אני לא יכול לעשות את זה'. אחר כך התעשתי והתחלתי לחתוך. זה לקח עשר דקות והאמת שדי כאב. אבל המשכתי בלי להפסיק. המספריים היו קהים, כך שנאלצתי ממש לגזור אותם מהגוף".
לאחר שסיים, אסף הויש את מטענו הגנטי בשקית, הלך לפאב, צעק "עשיתי את זה" ואז התמוטט. בבית החולים כשלו המאמצים לחבר מחדש את החבילה.
"בכל יום אני חושב על מה שקרה ועדיין לא מצאתי סיבה מספיק טובה למה עשיתי את זה", תהה הויש. "אני מרגיש רע. אני לא אוכל להביא ילדים לעולם אבל אני עדיין רוצה משפחה. יכול להיות שאאמץ". אני לא משוכנע שהאינטרס הציבורי פוגש את הרצון של הויש לאמץ, אבל הכל יכול להיות.
ולמה נזכרתי במר הויש? משום שאחד מעורכי המוסף הנ"ל שלח לי בווטסאפ את זמני הדד ליין האכזרי להגשת הטור, ועל הדרך הציע שאכתוב על המשחק ביום שני הקרוב בין בית"ר ירושלים נגד הפועל ת"א. מתוך דבריו הבנתי שהוא אדום, ושהוא מצפה ממני לכתוב כאוהד היריבה המושבעת.
לא תכננתי טור על כדורגל, ולמען האמת בכלל לא ידעתי שבשני הקרוב הקבוצות משחקות. תכננתי לכתוב טור פוליטי. אולי על אלעזר שטרן שנכנס לשדה מוקשים למרות שלט ה"אין כניסה", ובמקום גלאי מוקשים הביא איתו מעדר וחפר לעצמו מוקש משובח לקפוץ עליו. אבל יודע מה, אמרתי לעצמי, בית"ר נגד הפועל זה תמיד סמלי. הרי כדורגל הוא עניין הרבה יותר רציני מהמשחק עצמו. בעצם, כל התיאוריה של אבישי בן חיים מתגלמת כבר עשרות שנים במפגשי הטיטאנים הפוליטיים ספורטיביים של בית"ר נגד הפועל ת"א.
הסופר האורוגואי אדוארדו גליאנו כתב על אוהד בוקה ג'וניורס, בבואנוס איירס, שכל חייו שנא את ריבר פלייט, הקבוצה הגדולה השנייה של העיר. על ערש דווי, בעודו מיוסר מכאבי המוות, ביקש אוהד בוקה הכחולה צהובה שיעטפו אותו בדגל האדום לבן של היריבה השנואה ריבר, כך שיוכל לחגוג עם נשימתו האחרונה - "מת עוד אחד מהם".
אני זוכר שסיפרתי את זה לבני הבכור שסבר שזהו אחד הדב רים המטופשים ששמע בחייו. אני מניח שכל אדם הגיוני יסכים איתו. אולם אוהדי כדורגל יודעים שמבעד לטיפשות, הפתטיות והאינפנטיליות, מבצבצת אמת מסוימת, וחוץ מזה הבן שלי לא ראה את הפועל דופקת לבית"ר את אליפות 1983 בערב ל"ג בעומר ואני כן ראיתי. עד היום אני בפוסט טראומה מהריח של שמפניה נוזלת מבקבוקים שבורים ומתערבבת בשתן סוסי המ שטרה סביב חומות ימק"א. ביל שאנקלי, המאמן האגדי של לי ברפול, אבחן מהו כדורגל באחד הציטוטים המצוטטים בתולדות ציטוטי הספורט: "יש אנשים שחושבים שכדורגל זה עניין של חיים ומוות. אני מאוד מאוכזב מהגישה הזאת. אני יכול להבטיח לך שזה הרבה, הרבה יותר מזה".
כדורגל הוא בולמוס רגשי חסר הגיון פנימי. במהותו הוא הרבה מעבר לדחף אסתטי, תשוקה למשחק יפה, תאווה לפס מתוחכם ובעיטה מסוגננת. אהדה לקבוצה היא טרחנית, נוקדנית ואוב ססיבית, נוטפת מיצי מרה ודם רע.
כשאני בוחן את אהדתי לקבוצה
אני חש במרכיב חזק של תחושת זהות, משום שנטול אהדה לבית"ר אני אדם אחר - לטוב ולרע. ויש גם את העניין החמקמק של הרגש. רגעי אושר, רגעי שפל ומרה שחורה, וכמובן את אותה תחושה נפלאה מוזרה מציקה, שכל אוהד מכיר - הפרפרים בבטן רגע לפני שריקת הפתיחה. הלחץ, ההתרגשות, זרימת האדרנלין, תחושה משכרת שאולי משקרת אבל אין לה תחליף.
מצד שני, בשנים האחרונות, ככל שנשאבתי לעסוק באקטואליה קשה, ואף שאת הקריירה המקצועית שלי התחלתי כבעל טור על ספורט, ירדתי למדרון אחורי גם בכל הקשור לבית"ר. עדיין מתעניין בתוצאות, לפעמים צופה במשחק אקראי, לא אפספס את המשחק עם הפועל, אבל היו שנים שהייתי נוסע גם למשחקי חוץ.
לפני עשור, כשהחלוץ איתי שכטר שיחק בהפועל ת"א, הוא התפלא "למה כולם שונאים אותנו?". שכטר החביב לא הבין שזה לא אישי נגד השחקנים אלא נגד הרוח של הפועל, הזהות שלה. לא משנה כמה מים יזרמו בירקון וכמה מכוניות יחנו באוסישקין, הפועל ת"א תמיד תהיה האליטה, ישראל הראשונה, ובית"ר יש ראל השנייה. הפועל היא הממסד, הקבוצה שקציני צבא בכירים אוהדים, הקבוצה של ה"שמאלנים", ובית"ר - לא משנה כמה שנים הליכוד יהיה בשלטון - תמיד תיתפס ברמה האלגורית כקבוצה של ישראל השנייה, הדפוקה, השחורה, האנטי ממסדית, אנשי ההר.
פעם הפועל סימלה את הממסד
השנוא של מפא"י, את ההסתדרות. היום היא מזוהה עם התקשורת השנואה, עם התנשאות תרבותית ושנינות רעילה ביציעים. במציאות, הח לוקה הסוציו דמוגרפית לעיתים מטעה; בבת ים יש הרבה אוהדי הפועל מזרחים מצביעי ליכוד, ולבית"ר יש אוהדים אשכנזים מצביעי מרצ. אבל בחלוקה גסה, סמלית, כוללנית - הפועל נגד בית"ר היא היריבות הקלאסית הפוליטית בספורט הישראלי מאז שנות ה 30 של המאה הקודמת. הימין נגד השמאל על המגרש.
השבוע השתתפו אוהדי קבוצת הכדורסל של הפועל בקטטה נגד מאבטחים לאחר שהפסידו לבני הרצליה. אני מניח שרובכם לא שמעתם על זה, ואני יודע שאם היה מדובר באוהדי בית"ר זה היה פותח מהדורות. הנושא כבר נדוש וגם קצתי בתפקיד הצ'ילבה האוטומטית של הפועל ת"א. שנים נבחתי ברדיו על המוסר הכפול של התקשורת בכל הקשור לסיקור הקבוצות.
בית"ר, בשל הזיהוי הפוליטי המובהק, הפכה לשעיר לעזאזל רקוב מרוב שימוש. לא איתמם - לא פעם ולא פעמיים הצדיקו חלק מאוהדי בית"ר את המוניטין הרע שיצא להם, אבל הפו על ת"א תמיד קיבלה הנחת חברים, היא הנגטיב הצחור. אז פה נכריז: אין פה קדושים ומלאכים, אין בני אור ובני חושך, רק אכיפה בררנית.
כל שנבקש משחקני בית"ר זה רק 90 דקות של לחימת גבורה עקשנית, של לסתות בולדוג נעולות בקשיחות אכזרית. תשעים דקות של זיעה נוטפת מסמאת עיניים, ריאות שורפות ושרי רים המאיימים להיקרע. תשעים דקות של למות או לכבוש את ההר. תשעים דקות שלאחריהן סמל המנורה ינצוץ על החזה.