להתגזען עם האויב

נערה בת 15 יצאה לרצוח יהודי בחיפה ביום ראשון האחרון. בערבו של יום, שודרה בחדשות 12 כתבתו של פוראת נסאר שבה התראיין אבי הנערה. האב, המגדל את ילדיו לבדו, סיפר תוך שהוא ממרר בבכי כי התריע בפני המשטרה מבעוד מועד על המעשה שעתידה בתו לבצע. הרושם שנוצר הוא שמדובר בנ ערה פוחזת, שנתפשה לקלקלת הרשתות החברתיות וההסתה. זו אמת לאמיתה. אבל המסגור שמבליט את האישי והמשפחתי, שבו העיתונאי עושה זום אין ודו חק הצידה את המניע התרבותי, הלאומי והדתי - לא מיטיב עם הבנת האמת.

את המגמה הזאת, שבה אליטת התקשורת מפרקת את המציאות לאטומים, ניתן לכנות: "אינדיבידואליזציה של הסכסוך". לאחרונה נוספה תופעה שאף היא מפרקת את הסכסוך לחטיבות משנה, ובעצם מסתירה את האמת: "ארגוניזציה של הסכסוך". למשל, בחמישי האחרון נפ תחה מהדורת חדשות 12 תחת הכותרת "רוצח מתוצרת דאעש", שבישרה כי הרצח האכזרי של בני הזוג הירו שלמים לפני כשלוש שנים נעשה על ידי מחבל דאעש. הבלטת השיוך הארגוני מצטרפת למגמה הברורה משנות ה 90 וה ,2000 שבה תקשורת המיינסטרים ממש חינכה אותנו לחשוב על הסכסוך במונחים ארגוניים, כאשר חידדו עבורנו את ההבחנה בין פת"ח לחמאס )לכאורה, בין המתונים לקיצונים(.

"האינדיבידואליזציה של הסכסוך", כמו גם "האר גוניזציה של הסכסוך", צופנות בחובן מסר סמוי: אם ברצונך להבין את "האלימות", עוצמתה ואיכותה - מוטב שתלמד את תורת הארגון הספציפי, ותשכיל להבין את הפתולוגיה המשפחתית של המפגע )אהבה נכזבת, אב מתעלל וכו'(. לא תרבות, לא ציוויליזציה, לא דת ולא חינוך לשנאת היהודי הם המניע.

לכאורה, אסטרטגיה זו נעוצה בעצם הפונקציה העיתונאית: בתרבות אין "חדשות", ואילו ארגונים הצצים חדשות לבקרים הם בגדר "חדשות". הבעיה היא שארגון הולך וארגון בא, והארץ לעולם מדממת.

המסגור שמבליט את האישי והמשפחתי, שבו העיתונאי עושה זום אין ודוחק הצידה את המניע התרבותי, הלאומי והדתי - לא מיטיב עם הבנת האמת

שהרי כולם, ללא יוצא מן הכלל, נשבעו לקטול יהודים באשר הם - מי בסקילה, מי בשריפה ומי בחנק. במילים אחרות, כתבות מהסוג הזה, המבליטות את המוטיב ציה האישית והאסטרטגיה הארגונית, נטועות עמוק באג'נדה. חמור מכך: אסטרטגיה עיתונאית מעין זו חוטאת לאמת, ופועלת כגורם שמאלחש את ההבנה הבסיסית ואת האינסטינקט הבריא של האזרחים, הקו רבנות הפוטנציאליים.

אם ערוץ תקשורת, או אזרח מן השורה, ידגיש בה כללה את הזהות התרבותית והדתית של כלל המחב לים על שלל ארגוניהם, הוא צפוי לחיים קשים. שכן בנקודה זו יבואו נוטרי השוויון והמוסר ויטיחו בפניו: "גזען!". הנה הזדמנות לעשות סדר: ייחוס האלימות לשוליות חברתית, חינוכית או תרבותית אינו גזע נות - להפך. גזענות פירושה מצב שבו האזרח מטיל מום בזולתו, ומייחס לו תכונה שלילית המוטבעת בו )מקובעת, סטטית( מעצם העובדה שנולד למוצא מסוים. לעומת זאת, תרבות אינה תכונה מוטבעת: היא הערך המוסף של פעולת החברה )חינוך, סוציאליזציה, מנהיגות( על התנאים הטבעיים.

וואו! הנה מקום לאופטימיות: באמצעות מדיניות מושכלת, ניתן למתן את האלימות )טיפוח מנהיגות, גירוי סביבתי, משאבים, דיאלוג וכו'(. אבל לשם כך יש להרחיק תחילה משולחן הדיונים את מי שקוראים בקול רם "גזענים", כלומר - את מי שמקבעים את המצב.