שרה פרי, :83 "אני רוצה לסתום את הפיות של מכחישי השואה והאנטישמים"
שרה פרי חגגה את את יום הולדתה ה 83 באפריל. היא היתה תינוקת כשפרצה המלחמה ואת זוועות השואה היא זוכ רת כילדה קטנה. "כעשר שנים שאני מקיימת את מפגשי 'זיכרון בסלון'", היא אומרת. "אני אישה אופטימית, בעלת חוש הומור. אומרים 'די, אל תדברי על השואה', אבל היא לא עוזבת אותך". שרה נולדה באזור העיר לובלין שבפולין. אביה, ישעיהו, נסע ב 1938 לישראל כדי לסדר את עליית משפחתו, אבל לא הצליח, וחזר הביתה עם פרוץ המלחמה. "אבי ניסה להשפיע על סבי: 'בוא נעבור את הגבול לרוסיה', וסבא אמר: 'אם תהיה מלחמה, יקרה לנו מה שיקרה לכולם'. אבא ניסה לעבור לרוסיה, נתפס בגבול על ידי הגרמנים ולא חזר. מגיל שנתיים אני מכירה אותו מתמונות".
בפולין החלו המשלוחים למחנות ההשמדה. "אמי ניצלה את המהומה ושתינו ברחנו ליער. היא פגשה שם פרטיזנים שהציעו לה להצטרף, אבל עם תנאי - בלי ילדים. הם הציעו שתמסור אותי למנזר. אמי ענתה: 'הילדה נשארת איתי'. היא ביקשה עזרה מאיכרים, אבל הם סגרו בפניה את הדלת. עד שמישהי, כמו מלאך, החביאה אותנו. נשארנו אצלה כמה חודשים עד שהגרמנים הגבירו את החיפושים. חזרנו לגטו בלובלין".
שרה ואמה רחל הגיעו למחנה ההשמדה מיידנק, שם האם שי משה ככוח עבודה. ב 1944 הגרמנים הבינו שהרוסים מתקרבים והחלו לזרז את מכונת הרצח. "לקחו ילדים, זקנים וחולים, הכני סו לאוטובוס במטרה לקחת ליער ולחסל", היא מספרת. "ההורים הבינו. אמי החזיקה אותי ולא רצתה לשחרר. בא גרמני, נתן לה מכה עם קת הרובה ושבר לה את היד. איך שהגענו ליער הגרמנים הבחינו בטנק רוסי וברחו".
שרה הוכנסה לבית יתומים ואילו האם הגיעה למחנה ההשמ דה אושוויץ, שם הצליחה לשרוד את התופת. כשחזרה ללובלין חיפשה את בני משפחה ללא הצלחה, עד שהציעו שתנסה לאתר את בתה באחד מבתי היתומים. "היא מצאה אותי, אבל נראיתי לגמרי אחרת", שרה מספרת. "היתה לי קרחת בגלל הכינים, הייתי רזה. גם אמי לא היתה במיטבה אחרי מחלת טיפוס ועבודות פרך. כשהיא באה לחבק, אמרתי לה 'את לא אמא, אמא שלי מתה'". האם והבת עברו בסיום המלחמה למחנה עקורים בגרמניה ושהו בו במשך ארבע שנים עד שעלו לישראל. שרה התחתנה, נולדו לה שני ילדים, ומהם יש לה שישה נכדים ושישה נינים.
רחל, האם, נפטרה לפני 28 שנים כשהיא בת .76 "כילדה ראיתי מראות שילדים לא אמורים לראות. היום כשאני מספרת את סיפורי ב'זיכרון בסלון' זה דורש ממני כוחות נפש, אבל אני רוצה שסיפורי יעבור לדורות הבאים, גם בגלל שעוד מעט לא יהיה מי שיספר וגם כדי לסתום פיות למכחישי שואה ולאנטישמים", היא מספרת.