ריקוד סלואו
"ריקוד האש", yes וסטינג טיוי
דמיינו אתכם יושבים בכיסאות שופטי תחרות סדרות, צופים ברצף בכמה פרקים של "ריקוד האש", ורק אז שופטים אותה. כזה צ'אנס מגיע ליצירה של תמר בורשטיין, לפני שהרגלי הבינג' וחוסר הסב לנות שלנו לסדרות איטיות יגרמו לרובכם לנטוש אותה.
הקהל הישראלי, בוגר "שטיסל" ו"המורדת", יודע להיסחף אחר עו למם של אלו שחיים מעבר להרי החושך, והפעם מחכה לו מפגש אחר עם העולם החרדי: איטי, כבד, מעיק - ודווקא הוא החידוש המרענן.
בורשטיין )"למלא את החלל"( אמרה באחד הראיונות כי "המסע הוא לכיוון האור, אבל בדרכו עובר בתהומות החשיכה". בפרקים הראשונים תתקשו לצעוד איתה בתהומות שהזכירה, אבל האור יתגלה ממקום אחר: מאור הפרוז'קטור שהיא מפנה אל הנושא המקורי "רבי של נשים".
פייגי היא נערה חרדית מוכת גורל, ומוכה על ידי אמה, שמוצאת יחד עם עוד נשים בקהילה תקווה ונחמה ברב שלה נתן. הוא רב עמוק ומכיל, שמאבד את אביו האדמו"ר ואת הזכות לרשת את מעמדו בע קבות קשר בעייתי עם אחת מהנשים שנשבו בקסמו.
היא קורבן של החיים, הוא קורבן של עצמו ויצריו, שבזכות מגנט הכלה והבנה רגשית שהוא טעון בו, נשים נואשות ממשיכות לראות בו אור בקצה המנהרה. "ריקוד האש" לא קרובה להיות ריקוד, היא צעידה איטית בתוך עלילה איטית עוד יותר, כאשר לא פעם הסצנות מזכירות קינוחי פרווה - אבל זה חלק מהחן שלה.
ועכשיו ליהודה לוי שבחדר: סדרה עם המחותן השווה ביותר של עולם המשחק הישראלי מבטיחה הרבה. כאן היא מקיימת חלקית - אל תצפו ליהודה של "איש חשוב מאוד", עם החיבור האותנטי לרגש ולטקסט. בסצנות מסוימות הוא מתעלה לרמות הגבוהות שאנו מכירים ממנו, באחרות העמיסו על יהודה שלנו טו מאצ' דיאלוגים על תע צומות הנפש ומשמעות הקיום, עד שקשה להאמין שזהו עולם התוכן בין רב לבין צעירה - וזה מה שמפיל לא מעט סצנות.
אבל דברים טובים קורים למי שמחכה )חוץ מהסצנות של נועה קולר(, וב"ריקוד האש" יש איזה עונג שמגיע עם הזמן, שלא כדאי לפספס.
● ● ● שנות הירח
פחות מ 48 שעות עברו מאז סיימה "שנות הירח" את העונה, וכולנו נצטרך להתרגל לחיים בלעדיה. כי חייבים להודות שאחרי שירדנו עליה וגלגלנו עיניים כמעט אחרי כל שורה, לאט לאט הפכנו ג'אנקים של קפסולת ההזיה וחוסר המודעות שרקח לנו אביב גפן.
כסדרת דרמה "שנות ירח" גרועה, אבל כקומדיה היא קאלט, היא פסע מלהיחשב מדע בדיוני - היא נוצרה על ידי חייזר שלא מכיר את כדור הארץ. מפרק לפרק צפינו בה אף שהסיפור היה פחות חשוב, רצינו לקבל עוד מחוסר המודעות של גפן. ביקשנו לברר אחת ול תמיד אם הילד שהתרוצץ בין רגליהם של יהונתן גפן, שלום חנוך ואריק איינשטיין, מסוגל להבין שלאנשים פה היו חיי ילדות קשים יותר, נטולי ניים דרופינג.
לכן "שנות הירח" לא נבחנת בכלל בפרמטרים של סדרה טובה או לא. היא אתגר לעיניים, עינוי למוח, סדרת ה"וואט דה פאק" הטובה שנעשתה פה בשנים האחרונות.
מה עוד לא אמרו עליה: קלישאתית, אובר דרמטית, אינפנטילית - אבל הישג אחד לא יהיה אפשר לקחת ממנה לעולם: היא הסדרה שהצליחה, וזה קשה בטירוף, להיות גרועה בכל.
פעם הטוטו ִאפשר למהמרים לקבל פרס גם על אפס ניחושים. מי שהצליח לנחש אפס תוצאות נכונות מ 16 אפשריות - היה יוצא עם כסף. וככה בדיוק צריך לשפוט את היצירה הזו של גפן. היא סדרה שהצליחה בענק להיכשל בכל, ומגיע לה ולנו פרס: עוד עונה שכזו.