"זה היה נורא לעזוב שוב את הכל, הנשמה שלי קרועה"
ז'אנה גונדרב (85)
" במלחמת העולם השנייה היה לי קל יותר. הייתי ילדה ואמא שלי היתה לצידי". מס פרת ז'אנה גונדרב בת ה .85 "מן הסתם זה היה קשה, וכולם יודעים מה עברנו. במסעות ארוכים הגענו לקזחסטן, ושם העברנו שם את ימי המלחמה עד הניצחון". לבסוף היא הגיעה לעיר טבר שברוסיה, שם סיימה לימודי רפואה, והחל משנות ה 60 היא התגוררה בדניפרופ טרובסק שבאוקראינה, לשם עברה כבר עם בעלה, בעקבות עבודתו.
כעת, על רקע הפלישה הרוסית למדינה, נאלצה גונדרב שוב לעזוב את ביתה. "יש לנו בית נהדר, שהיה מאוד כואב לעזוב. השארנו מאחור את כל מה שהשגנו בכוחות עצמנו, זה היה נורא", היא מספרת. "בעלי נפטר. הוא לא הספיק לראות את כל הזוועות ואת מה שמתרחש עכשיו. זה מאוד קשה לעזוב את הכל. הגיל כבר לא אותו דבר, וקשה להסתכל על הכל בצורה אופטימית. ברור שאני רוצה לראות את הנכדים ושהכל יהיה בסדר. אבל עדיין זאת מדינה אחרת, שפה אחרת, צריך להתרגל לזה. הלוואי שהכל יעבור בשלום".
גונדרב נזכרת בפינוי ב ,'41 ולא מאמינה לדמיון לימים הללו. "הדרך הארוכה למול דובה הציפה בי את זיכרונות הילדות. נזכרתי איך ברחנו מהנאצים מהעיר האהובה, ועכשיו אנחנו שוב עוזבים את העיר - במנוסה מה רוסים. בני נשאר בעיר. עדיין לא מלאו לו ,60 אז הוא לא יכול לעזוב. בדירה השארנו את כל הזיכרונות, התמונות וגם את עיטורי הניצחון של אבא ממלחמת העולם השנייה", היא משתפת בכאב רב.
לא סתם גונדרב מזכירה את אביה. היא אישה מאוד חזקה שעומדת על שלה - והרבה מכך זה בזכותו. "אמרו לי שאני, כיהודייה, לא אוכל להתקבל ללימודי רפואה, והציעו לי לשנות את הרישום. אבא תמיד חינך אותי להיות חזקה, ולעולם לא לוותר על העקרונות. אם הייתי משנה את הרישום הייתי מאבדת את הזהות שלי - ולכן סירבתי".
היהדות תמיד היתה חלק מחייה, החל מהדג שאמה היתה מכינה לראש השנה ומהמצות שהיתה מביאה לפסח. כמו כן, אמה חששה לאביה בגלל יהדותו, אך הוא, כמו הבת, הת עקש ותמיד דאג להזכיר למשפחה שהם לפני הכל - יהודים. "עכשיו הנשמה שלי קרועה", אומרת גונדרב, מפני שבנה נשאר מאחור, אך בדבר אחד היא בטוחה: "אלוהים שומר עלינו. תמיד האמנתי בניסים. אני אתפלל שבני יינ צל. שאלוהים ייתן בריאות לכל מי שעזר לנו בדרך, ושישמור על הקרן לידידות".