"הכי פחדתי לחוות שוב הפצצות בגיל מאוחר"

זינוביי לקרב (86)

זינוביי לקרב (86) חגג את יום הולדתו בחודש שעבר בחרקיב המופצצת, העיר שאותה הוא עזב בפעם השנייה בחייו. את חג הפסח הוא כבר בילה בבית של נכדותיו בחיפה, כאזרח ישראלי.

"לפי דעתי הרוסים הם בדיוק אותם נאצים, מטילים אימה ופחד. היה מאוד קשה לשמוע את הסירנות בזמן ההפגזות. כשברחתי מה נאצים עם ההורים חוויתי כבר הפצצות על הרכבות שלנו. זה השפיע עלי מאוד ביל דות. הייתי קם בלילה וצורח, מנסה לברוח כל הזמן, ולכן עברתי טיפולים. הדבר שהכי פחדתי ממנו הוא שזה יחזור לי עכשיו, בגילי המתקדם. זאת המלחמה השנייה בחיי", הוא מספר. "בגיל שש פינו אותנו לסיביר. כש חזרנו לעיר ב ,'44 כבר לא היתה עיר - רק חורבן. שיקמו את העיר מהר מאוד, וחרקיב הפכה לעיר מדהימה ביופייה, עיר פורחת ומשגשגת". לדבריו, הרוסים עשו טעות ולא ציפו שאנשי אוקראינה יגנו ככה על ביתם. "אני אישית לא יכולתי לעשות זאת, ולכן עזבתי", הוא מספר בעצב.

אנשי הקרן לידידות עזרו ודאגו ללקרב לכל מה שהוא היה צריך למעבר. תחילה הוא לא היה בטוח אם הוא רוצה לעזוב, עד שטיל נפל במרחק של 50 מטרים מביתו. "זה היה נורא. חייגו אלי מהקרן ואמרו לי שיש לי שעה לאסוף את חפציי. לקחתי מעט בגדים בשקית ניילון, וככה יצאתי. מרבית האנשים בגילי מסיימים את חייהם - ואני, לעומתם, מתחיל פרק חדש בחיי. מן הסתם זה לא היה בתוכניות, אבל בזכות האנשים שעזרו לי איהנה משארית חיי בישראל".

לקרב מסכם בנימה אופטימית, כמו שהיה כל חייו: "ישראל קיבלה אותי יפה מאוד בד מותן של נכדותיי. אני כמו מלך, לא נותנים לי לעשות שום מטלות, מאכילים אותי עד שאני לא יכול ללכת. בינתיים אני נהנה מהשקט. עכשיו אני שמח".

מנכ"לית הקרן לידידות, איילת שילה תמיר, מספרת כי "מתחילת המלחמה, הקרן לידידות, ביחד עם הסוכנות היהודית ונתיב, עובדים לילות כימים כדי לסייע לעולים פליטים מאוקראינה להגיע לישראל. בין אלפי העולים שכבר הגיעו לארץ יש מאות קשישים - שבהם שורדי שואה. הדבר הכואב ביותר שבו הם משתפים הוא כיצד הסיטואציה הנוכחית הזכירה להם את מה שעברו בתקופת השואה. בריחה מהפצצות טילים, אובדן של חברים, חורבן של בית. נפלה בחלקנו הזכות לאפשר להם לסגור מעגל, ולהגיע לחיות את שארית חייהם בישראל".