"לא תיארתי ולא האמנתי שזוועה כזאת תחזור"

אלה אולשנקו (86)

אחרי 40 ימים בחרקיב המופגזת, פונתה אלה אולשנקו בת ה 86 מההפצצות יחד עם בתה, נטליה, והשתיים מצאו את עצמן במולדובה. רגע לפני העלייה למטוס, לקראת החיים החדשים בישראל, מספרת אולשנקו ל"ישראל היום": "לא חשבתי ולא תיארתי שדבר כזה נורא יחזור. זה מאוד מוזר עבורי, ההפצצות והבריחה, לא חשבתי שזה יקרה שוב", היא אומרת.

אולשנקו מספרת על התקופה הקשה שהיא עברה - איך איבדה את אביה במל חמה, ואת אחיה במהלך ההימלטות מלני נגרד הנצורה. "אבא נפל בקרבות בחודשים הראשונים. אמא לא רצתה להאמין, ועד הרגע האחרון חיפשה אותו בין בתי החו לים. לצערנו הוא מת בים. בספטמבר '41 החל המצור על העיר. היו הפצצות אינס פור, רעב, את העיר הקיפו חיילים נאצים. את כמות האוכל היומית הקציבו ל 250 גרם למי שעבד, ולשאר האנשים 125 גרם. אני זוכרת איך אמא בכתה שהיתה מצלי חה להביא הביתה כמה חתיכות של לחם, והרגישה חסרת אונים".

את אחיה היא איבדה בחילוץ מהעיר דרך אגם קפוא. "הוא נפל מתחת לקרח. הוציאו אותו וכיסו אותו בשמיכות, אבל הוא היה מאוד חלש, ונפטר עשרה ימים לאחר מכן. הייתי בת 5 אז, והזיכרון הכי מפחיד היה שאמא השאירה אותי לבד והלכה לטפל בעניין הקבורה של אחי. פחדתי שגם אותה ייקחו לי".

לאחר מסעות רבים, בתום המלחמה הן מצאו את ביתן בחרקיב, ואולשנקו שי נתה את הרישום שלה בדרכון מיהודייה לאוקראינית. "הדבר שהכי פחדתי ממנו היה אפליה על רקע מוצא - מזה חששו יהודים בברית המועצות. אבל לא שכחתי את הזהות שלי. אני זוכרת איך סבתא היתה מביאה מצות לפסח, ואיך פחדתי מנרות דולקים בשבת. הסתרנו את זה, שלא יראו מהחלון, אך אף על פי שהייתי קטנה - הבנתי הכל.

"חיי היו מאוד קשים, והנה - בסוף חיי אני שוב נמצאת במנוסה ממלחמה, שוב אני צרי כה לברוח כדי להינצל ממוות. אנשי 'חסד' בעיר דאגו לנו מאוד, המתנדבים שלהם היו איתנו עד הדקה האחרונה לפני הפינוי", היא משחזרת. על החיים החדשים בישראל מס פרת אולשנקו כי "אני לא פוחדת להתחיל פרק חדש. האנשים דואגים לנו, הם כל כך טובים וכל כך אכפתיים, לא רק מקצועיים, אלא באמת חברים. אז הייתי ילדה קטנה, והיום אני מתחילה חיים חדשים בגיל .86 זה נס של ממש ואני שרדתי".