זיכרון הזוועות לא עוזב אותי, וגם אני לא אותו

אני,

תרצה הלבני, ילידת .1934 בתו של הרב ד"ר מרדכי בורר, רבה האח רון של העיר גיילינגן בגרמניה על גבול שווייץ. אני הבת השביעית במשפחה, וכל אחיי ואחיותיי אינם.

הייתי בת ארבע בעת פוגרום ליל הבדולח, ואני זוכרת היטב כיצד הקלגסים הגיעו אלינו הביתה והכו את אבי מכות מוות, לפני שגררו אותו יחד עם כל הגברים למחנה הריכוז דכאו. אותי הוליכו יחד עם אמי, אחיי ואחיותיי ושאר הנשים והילדים לאולם ספורט, בשעה שהתחוללו הפרעות. לנצח אזכור את הניב שבו היו מקללים אותנו אנשי הגסטפו בעת שהמתנו לגזירת גורלנו.

אבי היה איש חשוב בקהילה היהודית בעיר. הוא היה מחביא בעליית הגג שלנו יהודים שרצו לברוח מגרמניה ולא יכלו, וספריו הר בים היו נכסיו החשובים ביותר. בשעות הערב, לאחר ששוחררנו מאולם הספורט ובעת היתה העיר מלקקת פצעיה, נכנסתי עם אמי, אחיי ואחיותיי לביתנו אפוף העשן. כשהגענו למ שרדו של אבי בתוך הבית, חזינו במחזה הנורא של שוטר נאצי זורק על הארץ את ספרי הקו דש של אבי. אמי זיהתה אותו, הוא והיא גדלו באותה העיר. לא אשכח את פניה ההלומות בעודה מנסה לעכל את האבסורד.

את אבי הרגו ב 30 בדצמבר ,1938 והוא נקבר בבית הקברות במינכן. לאמי ולנו היל דים היה אז האישור האחרון לעזוב את העיר. ניצלנו כמשפחה האחרונה שחצתה את הג בול לשווייץ.

זיכרון הזוועות לא עוזב אותי, ואני השל מתי עם כך שגם אני לא אעזוב אותו. ביום אחד איבדתי את ביתי, את עירי ואת אבי, ועל כן הקדשתי חלק ניכר מחיי לסיפור בני דורי והעברתו לדורות הבאים. בכל שנה, ביום ראשון שלפני ראש השנה, אני נוסעת לבית הקברות היהודי בעיר הולדתי, שם אני מספי דה את משפחתי לצד ניצולים נוספים. תוש בים רבים מגיילינגן מגיעים כדי לשמוע את ההספדים, ומהם אני מבקשת, כמו גם מהדו רות הצעירים כאן בארץ בכל אירוע "זיכרון בסלון" שבו אני משתתפת: אנו חייבים לזכור ולא לשכוח. את הכאב הנורא שאני מרגישה יום ביומו אסור שירגישו אחרים, והיום שבו נתחיל לשכוח הוא היום שבו נהיה בסכנה שאחרים יחוו אותו גם הם.