אובדן הרוח

שמה של מטילדה אולקין נשכח לחלוטין, עד שאותר יומנה שהוסתר בזמן השואה על ידי כומר בליטא ● היא היתה משוררת מוערכת, ועורכי העיתונים הספרותיים צפו לה עתיד מזהיר ● כשהוצע לה לברוח מהנאצים היא סירבה לנטוש את משפחתה - וכעבור כמה ימים נרצחה יחד איתם

"אם לאנושות עדיין אין תרופה לסרטן, אם היא עוד לא מיישבת את מאדים, עוד לא השכילה למצוא דרך לנצח את הרעב ולהמציא מקורות אנרגיה חדשים, הרי זה רק בגלל שהגאונים היהודים, שהיו אמורים לחולל את כל ההמצאות האלה, נשרפו בת! נורים של אושוויץ", אמר פעם הסופר אלי ויזל, בעצמו שורד שואה.

מטילדה אולקין )או בהיגוי ליטאי - מטלה אולקינייטה( היתה מאותם גאונים לא נודעים, שחייהם נגדעו באיבם וכישרונם העצום לא הספיק לבוא לידי ביטוי. עד לפני שנים אח דות שמה נשכח לחלוטין, ורק צירוף מקרים של איתור יומנה, אשר הוסתר בימי השואה על ידי כומר מקומי, ועבודת מחקר של ההיסטוריונית ויולטה אלקניינה אפשרו את ההצצה לחייה הקצרים ולגורלה.

מטילדה נולדה בשנת 1922 במשפחה של רוקח יהודי, נוח אולקין בפנמונליס, עיירה קט נטנה בצפון מזרח ליטא. באזור פנמונליס ובעיר רוקיסקיס הקרובה היו עוד משפחות יהודיות, אך כאשר מטילדה החלה לכתוב שירים בגיל 10 זה היה בליטאית. השירים הראשונים עסקו בטבע - ביערות שבהם שיחקו הילדים, בש דות שבהם התרוצצו ובאור השמש שזרחה מעל.

איכות השירה של מטילדה היממה את עור כי העיתונים הספרותיים, ועל אף גילה הצעיר שיריה זכו לפרסום. "אנחנו ממתינים בקוצר רוח לפירות העט המלבב שלך", כתב לה אחד העו רכים בציפייה שתשלח לו עוד ועוד מן היצירה שלה. כולם היו בטוחים שצפוי לה עתיד מזהיר. בגיל 18 מטילדה התקבלה לאוניברסיטה ועמדה להיכנס אל חייה הבוגרים. אך לא רק ילדותה הפרטית נגמרה. כל העולם שהכירה עמד להתמוטט. תחילה בא הכיבוש הסובייטי בקיץ .1940 היומן שמטילדה התחילה לכתוב באוגוסט חושף את הטלטלות שקרו מול עי ניה. בית המרקחת של אביה הולאם, והמשפחה נותרה ללא מקור פרנסה.

ביוני 1941 הגרמנים פלשו לבריה"מ. יהודי פנמונליס והסביבה נאספו בתחנת הרכבת והוע ברו לרוקיסקיס. הגרמנים ומשתפי הפעולה המקומיים לא טרחו לקבץ אותם לגטו. במקום זאת, יותר מ 3,200 יהודים הועמדו לצד בורות ונורו. אולם, משפחת אולקין ושתי משפחות נוספות, שלדעת המקומיים היו בעלות אמצ עים, הוסתרו באורווה - כנראה במטרה לסחוט מהן את הרכוש.

אלקניינה הצליחה לאתר עדים למה שהתר חש בהמשך. הנאצים הכריחו את מטילדה לנ קות את תחנת הרכבת, שממנה נשלחו היהודים אל מותם. לדברי אחד מחבריה הליטאים, הוא התגנב למקום והציע לה לברוח, אך היא סירבה לנטוש את המשפחה. כעבור ימים אחדים אחת מבנות המקום, שהיתה אז ילדה בת שמונה, ראתה עגלה רתומה לסוס שעוזבת את העיירה. ישבו בה בני שתי משפחות יהודיות, אולקין ויפה, וליטאים שהתנדבו לשרת את הנאצים.

"העגלה נעצרה בשדות, וליהודים קשרו את העיניים", נזכרה העדה. "אחר כך נשמעו צעקות איומות ובכי שנמשכו הרבה זמן. רק אחר הצהריים באו עוד צרחות וקולות ירי. בערב הרוצחים חזרו, דרשו וודקה, רקדו ושרו. למחרת האיכרים כיסו את הגופות של ההורים והילדים בעפר".

"העגלה נעצרה בשדות, וליהודים קשרו את העיניים. אחר כך נשמעו צעקות איומות ובכי שנמשכו הרבה זמן. רק אחר הצהריים באו עוד צרחות וקולות ירי"

מטילדה אולקין צילום: ארכיון אוניברסיטת וילנה

היומן של מטילדה