יצאנו מהמחבוא לחפש אוכל, ובחוץ - מלחמה
יוסי הדר היה בן 9 כאשר משפחתו החלה במסע הבריחה שלה מסלובקיה להונגריה, מאימת הנאצים ● הם נתפסו פעם אחר פעם, שוחררו בזכות טוב ליבו של מפקד תחנת משטרה, ולבסוף זכו לסיוע מאחד מחסידי אומות העולם הגדולים ביותר ● "לולא ראול ולנברג, אני ואחי היינו נשלחים לתאי הגז
יוסי הדר יהיה בשנה הבאה בן .90 הראיון איתו נערך בביתו בחדרה, בדיוק שבוע לאחר ששני מחבלים הגי! עו לעירו כדי לרצוח יהודים, ואי אפשר שלא למתוח קו מקשר בין האירוע הקשה הזה לבין הזיכרונות מלפני 80 שנה, כאשר הוא ומשפחתו היו אמורים להישלח למש! רפות באושוויץ רק כי הם יהודים. יוסי נולד ב 1933 בקושיצ'ה בסלובקיה, בן בכור ליצחק ולטובה. שנתיים לאחר מכן נולד אחיו שמואל. ב 1936 עברה המשפחה לעיר קז'מארוק, ושנה לאחר מכן נולדה אחותו ציפי. סלובקיה היתה אז גרורה של גרמניה הנא צית ואחת המדינות הראשונות שמהן נשלחו יהודים למחנות ההשמדה, בעיקר לאושוויץ. "ההגבלות בסלובקיה התחילו בתחילת ,"1942 מספר יוסי, "היינו צריכים ללכת עם טלאי צהוב ולא יכולנו לצאת בשעות מסוימות. לא יכולתי ללכת לבית הספר. לקחו מאנשי הקהילה את כל דברי הערך, ואז הת חילו גם הטרנספורטים )משלוחים( לאושוויץ".
אביו של יוסי היה יינן ובעל מרתף יינות, וכך יצר קשרים במשטרה הסלובקית. "בכל בוקר באו שוטרים למרתף ואבא היה נותן להם לשתות. באותו זמן חילקו תעודה ליהודים שהיו חיוניים עבור הרייך, למשל חייטים שת פרו מדים לצבא הגרמני. אותם לא יכלו לקחת בטרנספורטים. גם אבא קיבל תעודה. במה הוא היה חיוני? בלתת להם לשתות. עברו שלושה חודשים והיה צריך תעודה חדשה.
"היינו אמורים להישלח בטרנספורטים. השוטרים הסלובקים סיפרו לאבא שאנח נו ברשימות, אבל היה לאבא מנהל בנק גוי שאמר לו: 'אם יש בעיות - יש לי גורן בחצר. אתה מחביא את המשפחה ולא אומר לי על זה מילה'. אבא היה שם אותנו בגורן הזו והולך לסדר את העניינים. כשהוא קיבל תעודה חדשה, יצאנו מהמחבוא וחזרנו הביתה. ככה היינו נכנסים ויוצאים מהגורן בכל פעם שהיה צריך תעודה חדשה".
כך, כשהיא נכנסת למסתור ויוצאת ממנו לסירוגין, הצליחה המשפחה להחזיק מעמד ולהימנע ממשלוח למחנות ההשמדה עד לס פטמבר ,1942 בחג הסוכות. "אבא ראה שלו קחים יהודים. הוא אמר כל הזמן: 'אני - חי לא הולך'. הייתי שומע את ההורים מדברים בלילה. אמא אמרה שלקחו את בני המשפחה שלה למחנה עבודה. אבא אמר לה: 'איזה עבו דה? הולכים להרוג אותנו'. הוא ידע".
שריקה בשקט של היער
האב הבין שכדי להינצל חייבים בני המ שפחה לחצות את הגבול להונגריה, שהיתה בברית עם היטלר אך הגרמנים לא שהו בה. קושיצ'ה עברה ב 1938 לידי הונגריה והיתה עיר גבול. שני אחיו של האב התגוררו שם, והוא ביקש להבריח את משפחתו אליהם. "היה ארגון של הברחת יהודים להונגריה. היה צריך לשלם כסף למבריחים גויים", מספר יוסי, "נסענו בלילה במונית לכפר קרוב לגבול ההונגרי והגענו למבריחים. הם אמרו שהלילה יש ירח מלא ואי אפשר לעבור את הגבול. ישנו באיזשהו מחסן, ורק בלילה שלמחרת התחלנו ללכת. הלכנו בחושך, עברנו דרך גדרות, אני בן ,9 אחי בן 7 ואחותי בת .5 פתאום היו צע קות 'לעמוד', אלה היו שוטרים. לקחנו אותנו לחקירה. לאבא היו תעודות מזויפות שהוא אזרח הונגרי וקצת כסף שהחביא.
"השוטרים לקחו את כל הכסף והובילו אות נו לבית של מפקד משמר הגבול. התחלנו שוב ללכת. הגענו לבית של המפקד ונכנסו למ שרד. אבא נתן לו תעודות. הוא הסתכל ואמר לו: 'זה מזויף. אתה יודע שעל זה יושבים בבית סוהר'. אבא שתק. אבל במקום שהמפקד ייקח אותנו לכלא הוא אמר שאנחנו חייבים לעבור את הגבול כדי להציל את עצמנו. אבא אמר שהוא לא יודע איך להגיע לגבול, והמפקד הבטיח שילווה אותנו ויסייע לנו לעבור אותו".
"סיפור הכיסוי היה שאני יתומה פולנייה ושהוריי נהרגו בהפצצה גרמנית על לביב. במשך כשלוש שנים, עד סוף המלחמה, אמא של ויקטוריה טיפלה בי במסירות והרעיפה עלי אהבה"
"עם הזמן אני חושבת שאני מספרת ונפתחת יותר. כאשר התאחדנו כל המשפחה מחדש, לא שאלו אותי מה עבר עלי באותן שנים שבהן חייתי אצל המשפחה שהסתירה אותי"
בכפר, עבדתי בחווה. פעם אחת כשהייתי במ רעה, מישהי מקרקוב זיהתה אותי. פחדי שיגלו את זהותי, אז ויקטוריה נלחמה עלי ואמרה שזה לא נכון, והבטיחה את שתיקתה של אותה אישה עם קצת כסף וסבון. בכל השנים האלה ויקטוריה גם דאגה לכל בני המשפחה שלי, ביקרה אותם, וכך ידענו מעת לעת שכולם בסדר".
לאחר המלחמה נפגשה חנה מחדש עם אמה, אחיה וסבא יואל בדירתו בקרקוב. ויקטוריה כבר היתה חלק מחייהם. "היא גרה איתנו וע בדה בחנות של סבא. כשהחלטנו לעשות עלייה היא נותרה לעבוד בחנות. בהמשך התחתנה, אבל בעלה נפטר מדום לב בגיל צעיר ולא היו לה ילדים. ב 1964 אמא שלי העידה לטובתה כדי שיכירו בה כחסידת אומות עולם, ואכן כשאישרו את העדות הבאנו אותה לארץ לטעת עץ בגן חסידי אומות העולם ביד בשם. עץ מספר 36 הוא שלה. היא מאוד התרגשה. שמרנו איתה על קשר כל הזמן, והיא ביקרה שוב בארץ כמה שנים אחר כך. בשנות ה 80 היא נפטרה".
חנה נקלטה דרך עליית הנוער בקיבוץ עין שמר ואחר כך עברה עם הגרעין לקיבוץ נח שון, שם גם התחתנה עם דן זקס. השניים עברו לחולון, שם התגוררו עד לפטירתו בשנת .2015 חנה עסקה כל העת בחינוך כיועצת חינוכית, ולאחר מותו של דן עברה להתגורר בדיור מוגן בתל אביב.
לספר, ולא לפחד שלא יבינו
לאחרונה קיבלה בשורה מרגשת: אנשי מו זיאון לוחמי הגטאות בישרו לה שאיתרו מס מכים הקשורים בילדותה ובמשפחתה, בעת שהתגוררו בפולין הכבושה. מדובר בעיקר בכ רטיסי ילדים של ארגון אוז'ה, שעסק בין היתר בהצלת ילדים בתקופת מלחמת העולם השנייה ואחריה. מדובר בארגון הומניטרי יהודי שסייע למאות ילדים, פליטים יהודים באירופה. הוא הוקם ב 1912 כארגון בריאות יהודי בסנט פטרסבורג שברוסיה על ידי רופאים, במטרה לעזור לחברים נזקקים באוכלוסייה היהודית. על פי הערכות, במהלך מלחמת העולם הש נייה הציל יותר מ 5,000 ילדים מאיום ההש מדה הנאצי.
בשנת 1923 עבר מרכז הארגון לברלין, תחת נשיאותו הסמלית של אלברט איינש טיין. ב ,1933 לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, הוחלט להעבירו שוב, הפעם לצרפת.
הכרטיס שאותר והוצג לחנה נחתם בשנת ,1947 ושימש באותה עת "הצהרה לאומנה לילד". רשומים בו פרטיה האישיים, לצד פרטים על משפחתה. כך, למשל, מצוין שמה באותה עת "וקס אניטה", ילידת קרקוב בעלת אזרחות פולנית, פרטים על אביה אדוארד ז"ל שנהרג על ידי הנאצים, ואמה ואחיה. "יחד עם הוריה ואחיה, חיה אניטה תחת הכיבוש הנאצי", נכתב, "אביה נרצח באזור לביב. האם וילדיה ניצלו הודות לזהות בדויה כנוצרים, והתאחדו לאחר המלחמה בוורשה".
"הכרטיס הזה למעשה היה מין תעודת זהות באותה עת לצד המסמכים הפולניים שאפשרו לנו לעלות ארצה", מספרת חנה, אשר איתורה על ידי המוזיאון התאפשר בזכות הדיגיטציה שעבר כרטיסה.
כיום מוצגים במוזיאון לוחמי הגטאות גם תצלומים שונים מחיי המשפחה בפולין. כך, למשל, ניתן לראות תמונה של המשפחה המו רחבת עם סבתא שרה וסבא יואל, לצידם אניטה )חנה( הקטנה והדוד מרכוס נכט, האמן שסייע להשיג את המסמכים ואישורי המעבר המ זויפים, וכמובן הוריה ואחיה. בתמונות אחרות ניתן לראות את אניטה הקטנה לצד מצילתה, ויקטוריה.
חנה היא אם לשלוש בנות וסבתא לתשעה נכדים. על השואה, מעידה, דיברה בצורה מדו דה מול שלוש בנותיה, אך עם הזמן, "התחלתי לדבר יותר, במיוחד עם הנכדים שמתעניינים. תמיד היתי בגישה שצריך לספר, בניגוד לאח רים שלא סיפרו. יש כאלו שלא מספרים בגלל רצון להגן על הדורות הבאים, או בגלל שחשבו שאת הצעירים זה לא מעניין או שלא יצליחו להבין את החוויות הקשות שעברנו.
"תמיד אחיה עם החוויות ועם ה'שריטה', אבל באמת שחשוב לספר. היום, עם הגיל, אני חושבת שאני נפתחת יותר. אני זוכרת, למשל, שכאשר התאחדנו כל המשפחה מחדש, לא שאלו אותי מה עבר עלי באותן שנים שבהן חייתי אצל המשפחה שהסתירה אותי. גם אמא, אחי וכל השאר לא סיפרו, אולי מתוך רצון להמשיך הלאה ולבנות את החיים מחדש. אבל לי חשוב מאוד שהדורות הבאים יידעו. אני מאמינה שמי שלא זוכר את עברו, לא יבין את עתידו. אחד הנכדים, למשל, שבקרוב יש לו יום הולדת, ביקש להגיע לביקור בלוחמי הגטאות. זה מאוד חשוב בעיניי".