מרוב פחד לא העזתי לנשום
בת שש, בחושך, בתחנת הרכבת בפריז - זהו אחד הזיכרונות הראשונים של נועה ליזרוביץ' ● אחר כך הופרדה מאמה במחנה הריכוז, הסתתרה בעליית גג אצל דודתה והועברה למשפחה נוצרית בזהות בדויה ● אחרי המלחמה התאחדה המשפחה כדי לעלות ארצה, בלי האב, שנשלח להשמדה במיידנק "בני משפחתי, משפחת בונדהיים, היו תושבי גרמניה עוד מהמאה ה ,"16 פותחת נועה ליזרוביץ' את שיחתנו עם שמץ של גאווה וגעגוע. "היינו משפחה מבוססת. אבי, ארנסט אל עזר, היה סוחר בעל עסק עצמאי, והיה לו שותף גרמני נוצרי". היא נולדה ,1937־ב ילדה חמישית, בת זקונים. כמו עבור רבים אחרים, ליל הבדולח 1938־ב שינה גם את גורל משפחתה. "המשטרה הגרמנית פרצה אלינו הביתה, ואבי נלקח לתחנת המשטרה. אמי, יוהנה, לקחה את אות ההצטיינות שלו ממלחמת העולם הראשונה, הלכה לתחנה, הטיחה אותו על השולחן מול השוטרים וצעקה עליהם: 'אתם לא מתביישים? לעצור את גיבור המלחמה הזה?".
המשטרה הגרמנית שחררה בסופו של דבר את אביה, אבל בתנאי שיעביר את כל עסקיו למשטר הנאצי ויעזוב את גרמניה בתוך 48 שעות. היעד היה קרובי משפחה בבלגיה, מתוך תקווה שהמלחמה לא תתרחב, אבל 1941־ב הנאצים פלשו גם לשם. "לאחר הפלישה התפרסם צו שהורה על כל הגברים מעל גיל 16 להתייצב בכיכר העיר. אבי ואחי הבכור, נתן לאונרד, הגיעו כפי שהתבקשו, כי השמועות היו שמחפשים מרגלים גרמנים בין הבלגים. אבי, אזרח שומר חוק, לקח איתו את אשרת השהייה שלו מתוך מחשבה שהכל יהיה בסדר ושהוא ישוב לאחר מכן הביתה, אבל הוא לא חזר. מאוחר יותר התברר לנו שהבלגים שיתפו פעולה עם הנאצים וחיפשו יהודים".
האב נשלח יחד עם בנו למחנה בדרום צרפת. "אמי החליטה לא לחכות, לקחה אותי ואת שאר הילדים, שילמה כסף למבריח גבולות וחצינו לצרפת, שבה התגוררה אחותו של אבי", מספרת נועה. "כשהגענו לגבול עצרו אותנו חיילים גרמנים. הייתי פעוטה, בקושי בת ארבע, והתחלתי לבכות כי הייתי צריכה לשירותים, והתביישתי לעשות את צרכיי לפני החיילים. אמי ביקשה מחייל גרמני שייתן לנו רגע של פרטיות, ומסיבה שלא מובנת לי עד היום - הוא הלך ולא חזר. כך התאפשר לנו לחצות את הגבול. במעשה הזה שלו הוא פשוט נתן לנו את הסיכוי להימלט".
אבל גם המעבר לצרפת לא זימן שקט ושלווה למשפחה. "אחד הזיכרונות הראשונים והמפחידים ביותר שלי הוא כשהגענו לפריז כדי לקחת רכבת לעיירה של דודה שלי. היה לילה וכולם חיכו. לא הבנתי כלום, אמא לא הסבירה מה צפוי לנו. חוסר הוודאות והפחד, חוסר הביטחון הזה מפני הלא־נודע - אלו תחושות שליוו אותי שנים רבות בחיי, גם כשהייתי אדם מבוגר".
באמצע הלילה, דרך נחל שוצף
לבסוף נשלחה המשפחה למחנה הריכוז שבו היו האב והאח הבכור. "התנאים היו ירודים, זאת היתה תקופה מאוד קשה. הפרידו אותי מאמא, אל שאר הילדים במחנה. אמי התחילה להיות פעילה. היא היתה אישה חזקה והחליטה לקחת את גורלה בידיה. אני לא יודעת כיצד, אבל היא הצליחה לגרום לכך שהוציאו אותי ואת אחותי משם ושלחו אותנו לדודתי, שגרה בלימונז' והחביאה בביתה ילדים יהודים פליטים עם מסמכים מזויפים.
"בשלב מסוים מישהו ככל הנראה הלשין עליה, והיא הודיעה שכולנו צריכים להתחבא בעליית הגג. עלינו ונשכבנו מתחת לרעפים. לפני שהשוטרים הצרפתים הגיעו, דודתי העמידה בכוונה עששיות שמפיצות ריח רע, כדי שיחשבו שהבית עובר הדברה וחיטוי ויסתלקו מהר.
"היה צפוף מאוד בעליית הגג, וכולם היו על כולם. שמעתי את הצעדים של השוטרים ברחבי הבית. לא העזתי לנשום מרוב פחד. מי שנשבר היה דוד שלי. הוא פתח את דלת עליית הגג, והשוטרים תפסו אותנו. בגלל שהדודים שלי היו אזרחי צרפת, לא נגעו בהם. את שאר הפליטים ללא מסמכים - לקחו לתחנת המשטרה.
"בסיוע כומר צרפתי חילצו אותי ואת אחותי, הביאו אותנו למשפחה נוצרית ושם גרנו, עם תעודות מזויפות. התחזינו לפליטות גרמניות מהעיר שטרסבורג. נאמר לנו להגיד שההורים שלנו נהרגו בהפצצה, ושהכומר הביא אותנו למשפחה נוצרית טובה שתשמור עלינו. אחותי השביעה אותי שבועת מוות לא לספר ולא לגלות לאף אחד שאנחנו יהודיות. הייתי ילדה קטנה, ולא עלה בדעתי אפילו לשאול למה, פשוט פחדתי והסכמתי".
ההתחזות לנוצרייה שברה בשלב מסוים את אחותה של נועה, והיא הלכה לכומר והודיעה כי אינה מוכנה יותר להישאר. הכומר החליט לשלוח את שתי האחיות למנזר, ואמר שבינתיים ינסה למצוא דרך להבריח אותן לשווייץ, שם הסתתר אחד מאחיהן עם פליטים יהודים נוספים.
"לילה אחד העירו אותנו, ואמרו לאחותי שתיקח את המזוודה ואותי, שנעלה על אוטובוס ונגיע לתחנת הרכבת. 'הרכבת תיסע ובאיזשהו מקום תעצור לשתי דקות - ברגע שהיא עוצרת את לוקחת את הילדה, קופצת מהרכבת ומתחילה ללכת'. זה מה שנאמר לה, וזה מה שעשינו.
"קפצנו מהרכבת באמצע הלילה, ביער. הלכנו עד שהגענו לנהר שוצף וחצינו אותו. ככה המשכנו ללכת, עד שהגענו לגדר תיל עצומה שסימנה את הגבול. הנערים והנערות הבוגרים יותר טיפסו על הגדר והעבירו את הקטנים מיד ליד, עד שחצינו ונתפסנו על ידי חיילים שוויצרים. שיכנו אותנו בצריפי מעבר לפליטים, ולאחר מכן במוסד לילדים שהקים אדם בשם ד"ר אשר, שלפני המלחמה שימש בית ספר לילדות יהודיות, עד סיום המלחמה".
בכל אותו הזמן היו אמה ואחותה של נועה בקשר מכתבים. האם נשארה במחנה בדרום צרפת שאליו הביאו את המשפחה, אך האב נשלח משם למיידנק והאח הבכור לאושוויץ, שם שרד את צעדת המוות.
לאחר המלחמה המשיכה אמה של נועה לעבוד עבור ארגון אוז"ה, במוסדות שהקים כדי לסייע לילדי פליטים. המשפחה התאחדה בעיר הנמל הצרפתית מרסיי. נועה ואחותה עלו על אונייה לישראל ,1945־ב ואמה ושאר אחיה הצטרפו ,1948־ב לאחר מלחמת השחרור. כיום נועה היא בעלת תואר שני, פסיכותרפיסטית בעלת קליניקה, מרצה בכירה ומדריכה במכון אדלר כארבעה עשורים. לנועה ולבעלה שלושה ילדים, 12 נכדים ושני נינים. ●
"אבא ראה שלוקחים יהודים. הוא אמר כל הזמן: 'אני - חי לא הולך'. הייתי שומע את ההורים מדברים בלילה. אמא אמרה שלקחו את בני המשפחה שלה למחנה עבודה. אבא אמר לה: 'איזה עבודה? הולכים להרוג אותנו'. הוא ידע"
"אבא ראה בחור ישיבה ושאל אם הוא יודע איפה האחים שלו גרים. אנחנו מגיעים לבית של האח, כל המשפחה עומדת בחלון, בוכים ואומרים לנו ללכת הלאה. הם פחדו, כי מי שנותן חסות למסיגי גבול נשלח לאושוויץ"
ב־4 בבוקר הגיעו בני המשפחה ליער. מפקד המשטרה הסביר להם איך לחצות את היער ולהגיע לקושיצ'ה, ומשם המשיכו במסע לבד. "הלכנו ביערות, לא ידענו איך לצאת והיינו עייפים. הגענו לקרחת יער ואבא אמר, 'תשבו פה ואני אלך לראות איך יוצאים'. סיכמנו על סימן של שריקה כדי שימצא אותנו. אחי ואחותי ואמא מייד נרדמו. רק אני נשארתי ער, כי היה לי תפקיד לשמוע את אבא ולסמן לו.
"לקראת בוקר התחילה רוח והיה רעש מהעצים, כך שלא יכולנו לשמוע את אבא. חיכינו וחיכינו, ופתאום שמענו שריקות. אמא חשבה שאלו שוטרים. אני אמרתי שזה אבא. פתאום אני שומע מישהו צועק את השם של אמא. התחלתי לרוץ לכיוון הקול ומצאתי את אבא. הוא טעה והגיע למקום אחר, לא ראה אותנו וחשב שתפסו אותנו אז הוא התחיל לצעוק כדי שיתפסו גם אותו.
"הוא נהיה לבן מרוב בהלה. התחלנו ללכת שוב, יצאנו מהיער ועברנו את הגבול. שני חיילים הונגרים רצו אלינו, שאלו מה אנחנו עושים שם, ואמא אמרה שאנחנו גרים בקושיצ'ה ושיצאנו להסתובב באוויר הצח בגלל שלילדים יש שעלת. לקחו אותנו למשטרה, ושם הרביצו לאבא. ההונגרים היו אכזרים. בדקו תעודות ולא גילו שזה מזויף. הם אמרו שנקודת הגבול משמשת מעבר לחבילות, ושאנחנו צריכים לעבור מנקודת גבול אחרת. שני חיילים לקחו אותנו לשם, היו להם רובים ואחי כל הזמן שאל את אמא: 'יירו בנו?' הוא פחד".
אביו של יוסי ביקש מהחיילים להחזיר את בני המשפחה למקום שבו נתפסו. הוא רצה להגיע לאותו מפקד שעזר להם בתחילה, והסביר לחיילים שאותה נקודה רחוקה ושלילדים קשה ללכת. "החיילים הסכימו והעבירו אותנו בחזרה לסלובקיה. ישבנו בנקודת הגבול ופתאום מרחוק רואים על אופניים את המפקד הזה. הוא אמר: 'תפסו אתכם. לא יעזור להם כלום, אתם תלכו להונגריה'. הוא הסביר לנו מאיפה לחצות את הגבול. הצלחנו לעבור ולהגיע לקושיצ'ה.
"כשהגענו לבית אחיו של אבי, כל המשפחה עמדה בחלון, בוכים, אמרו לנו ללכת הלאה. הם פחדו, כי מי שנותן חסות למסיגי גבול נשלח לאושוויץ. התחלנו להתקדם לביתו של האח השני. הוא הגיע מולנו וגם הוא פחד להכניס אותנו. אבא עמד ברחוב ובכה: 'שני אחים שלי לא נותנים לי להיכנס. לאן אלך עם שלושה ילדים?'. בסוף האח ריחם עלינו והכניס אותנו לבית שלו".
החיים בהונגריה היו נוחים יחסית. האב יצחק נסע לבודפשט ועבד בתחום היינות. הוא מצא דירה והביא לשם את המשפחה ויוסי חזר לבית הספר. אלא שבמארס 1944 שוב התהפכו היוצרות, כאשר היטלר הפר את הברית עם הונגריה וכבש אותה. "לקחו את אבא למחנה עבודה", מספר יוסי, "אמא היתה בהיריון. התחילו לרכז את היהודים בבתים וסימנו אותם בחזית באמצעות מגן דוד. אותנו העבירו לבית כזה".
למזלה של המשפחה, פעל אז בהונגריה ראול ולנברג, איש עסקים ודיפלומט שבדי, שהציל יהודים רבים באמצעות חלוקת דרכוני חסות שבדיים והקמת רשת בתי מחסה.
"באותו זמן ולנברג ניהל משא ומתן עם אייכמן. הוא אמר שיש לו נתינים שבדים בהונגריה. הוא הוציא סרטיפיקטים (אשרות), ואמא עמדה כל הלילה בתור וקיבלה אחד. הפכנו להיות נתינים של שבדיה, העבירו אותנו לבתים שבדיים ופיזרו אותנו: אמא לבית מחסה, אחותי למעון ילדים עד גיל 7
ואני ואחי למעון של ילדים יותר גדולים. לא ידענו מה קורה עם אבא".
באוקטובר 1944 גם חייהם של היהודים שהיו בחסות שבדית עמדו בסכנה, לאחר שהנאצים החליפו את השלטון בהונגריה. אלפי יהודים נרצחו ברחובות, רבבות נשלחו למסעות מוות ולעבודות כפייה והשאר רוכזו בגטו בודפשט בתנאים קשים.
יוסי: "באו יום אחד ולקחו אותי ואת אחי לגטו בבודפשט. הייתי בן 11 ואחי בן .9 בגטו שמו אותנו באולם גדול עם עוד מאות יהודים. ישנו על הרצפה, היה צפוף. אחרי עשרה ימים יצאנו מהגטו. בדיעבד התברר שבמקום של אמא שמעו שלקחו מהמעון את הילדים לגטו. ולנברג הלך לאייכמן ואמר לו: 'מה זה לקחתם את הילדים?' ובזכות זה הוציאו אותנו. היה לנו מזל. מי שהגיע לגטו בגיל שלנו, לא שרד. הילדים נלקחו מייד לגז. חזרנו למעון שהיינו בו. הכל היה שם שבור, נטוש, לא היה אוכל, לא היה כלום.
"אמא שמעה שחזרנו, הורידה את הטלאי הצהוב ונסעה אלינו בחשמלית. קפצנו עליה וביקשנו שתיקח אותנו למעון של אחותי. כשהתחילו ההפצצות של הרוסים ירדנו למרתף. יצאתי החוצה עם חבר לחפש אוכל. בחוץ היתה מלחמה, הפצצות ויריות. ראינו איזו חנות ובה מצאתי ריבה. התחלתי ללכת בחזרה ופתאום באה איזו אישה, אומרת לי: 'שלום יוז'יקה'. היא הכירה את המשפחה. סיפרתי לה שאנחנו במעון, על אמא ועל אבא".
אבא חזר והביא לחם
בינתיים הצליח אביו של יוסי לברוח מהגרמנים והלך ביערות, עד שנתפס בידי הרוסים, שסברו שהוא חייל גרמני. "לקחו אותו לחקירות, עד שהגיע קצין שדיבר איתו יידיש והאמין לו שהוא יהודי. בהמשך אבא הגיע לבודפשט לחפש אותנו ופגש במקרה את אותה אישה, שבה נתקלתי ושהכירה את המשפחה. בזכותה אבא הגיע אלינו כשהוא חייל רוסי, לאחר שגויס בזכות היותו דובר כמה שפות. קפצנו עליו. הוא הביא לחם. הוא לקח חופש מהצבא וסידר איזו דירה, הרוסה. חיפשנו את אמא בבתי חולים כי היא הלכה ללדת, אבל התינוק מת בלידה. מצאנו אותה והבאנו אותה לדירה".
בדצמבר 1944 החל המצור הרוסי על בודפשט, והגרמנים סוף־סוף נהדפו. "בינואר 1945 הגרמנים היו בבודה, בצד השני של נהר הדנובה. יום אחד היה קרב רציני ואמרו שהגרמנים יכבשו שוב את פשט. אבא אמר: 'זה אבוד, אני גם יהודי וגם בצבא הרוסי. אני חייב לברוח'. אבל אין רכבות, אין כלום. היה לו אקדח. הוא תפס חייל רוסי ואמר לו 'אם אתה רוצה את האקדח, תביא מהצבא שני סוסים ועגלה'. למחרת הוא הביא אחת, ונסענו בה 280 ק"מ מבודפשט חזרה לקושיצ'ה, שכבר שוחררה בידי הצבא הרוסי.
1949־ב עלו יוסי ואחיו לישראל, ולאחר חצי שנה שאר בני המשפחה באו בעקבותיהם. "אם לא היינו בורחים מסלובקיה היינו מגיעים לאושוויץ, לא היינו נשארים בחיים", הוא קובע בהחלטיות, "גם הקשרים של אבא עם המשטרה הסלובקית בזכות היין עזרו לנו, אחרת היינו נשלחים בטרנספורטים. בלי ראול ולנברג אני ואחי היינו נשלחים לגז".
יוסי, שאיבד בשואה לא מעט בני משפחה, ובהם דודים ודודות, סבא וסבתא, חיפש לאחר המלחמה את קצין המשטרה שסייע למשפחה לעבור את הגבול להונגריה, אך לא מצא אותו. "אותו מפקד באמת היה מלאך", הוא אומר, "לא סתם קרא לו אבא כך".