פלנטה אחרת

קובץ הסיפורים של פרימו לוי לא מסתפק בתיאור החיים באושוויץ, אלא מפליג למחוזות הפנטזיה והמדע הבדיוני ● דווקא בהם מוצא הסופר דגם מסקרן לעדות על הרוע האנושי

רק תפוח, לא? ועדיין, יש בו כדי לעורר השראה כשמכניסים לתמונה אישה יפה. עובדה: באמצע יום גשום, מעט אחרי שהתענגו האסיר פרימו לוי והאסיר טישלר על הפרי, הנדיר כל כך בסביבת ה"לאגר", הסתתרה לידם אסירה צעירה ונאה, שהחלה להסתרק ולקלוע את צמותיה. מייד נזכר טישלר במדרש לילית, ולוי הסתקרן לשמוע על אשתו הראשונה של אדם הראשון, שקדמה לחווה אימנו; זו שנוצרה לא מצלעו של אדם, אלא מאותו העפר שממנו נברא; זו שהפכה למלכת השדים, שמאבקיה עם האל הם סיבת הרוע עלי האדמות; זו שתבעה שוויון זכויות מול אדם, שהרי שניהם באו לעולם בבת אחת, בגוש חומר חסר צורה, כדמות אחת בעלת שני גבים.

יש לפרימו לוי חיבה למוטיב הדמות הדו־גבית. כמו פטרייה באחת הצלוחיות שעליהן נהג לעמול במסגרת עבודתו ככימאי, צצה הפיגורה הזו במקומות בלתי צפויים ביצירתו, ויום יבוא ומישהו יטרח לחקור את גלגוליה.

מקום טוב להתחיל בו יהיה הסיפור הלא אופייני "כספית" מתוך "הטבלה המחזורית", שבו האלכימאי השרלטן הנדריק שואף "לעשות חיה דו־גבית" עם אשתו של המספר, כדי ליצור, כך לדבריו, את אבן החכמים; נקודת התחלה אחרת למחקר כזה היא קובץ הסיפורים "לילית ואחרים", הרואה אור בימים אלה, 35 שנה לאחר מותו של לוי בנפילה מהקומה השלישית בביתו. לשאלה אם מדובר בתאונה טרגית או בהתאבדות לא תימצא תשובה בביקורת זו, אבל על שאלה צנועה יותר - האם מדובר בקובץ סיפורים מוצלח? - נוכל כבר כעת לענות: בהחלט כן.

הספר מחולק לשלושה שערים. הסיפורים בשער הראשון, שכותרתו "עבר קרוב", הם המשך לסיפורי אושוויץ של לוי. הם מתארים את שגרת חיי התופת במחנות, וגם את הבלחות ההקלה והֵרעוּת שהמתיקו אותה, ושבחלק מהמקרים הצילו את חייו ממש. לכאן משתייך "לילית", הסיפור שנתן לקובץ את שמו, וגם הסיפור "מלך היהודים", העוסק בנשיא גטו לודז', מרדכי חיים רומקובסקי, משתף הפעולה שהנהיג בגטו פולחן אישיות מחליא. לוי שופט אותו בחומרה, אבל זוקף לזכותו גם נסיבות מקילות.

"באורח פרדוקסלי, בצד הזדהותו עם המדכאים עמדה, או לעיתים תפסה את מקומה, הזדהות עם המדוכאים", כותב לוי, ומוסיף: "כי האדם, כפי שאומר תומאס מאן, הוא יצור מבולבל; והוא הופך מבולבל עוד יותר, נוכל להוסיף, כשהוא נתון למתחים קיצוניים: או־אז הוא חומק מתחום שיפוטנו, בדיוק כפי שהמצפן משתולל בקוטב המגנטי".

גם רומקובסקי עצמו מצטייר אפוא כמעין חיה דוגבית, גוש חומר שצופן בתוכו אדם ולילית בכפיפה אחת, ורק הנסיבות הן שקובעות מי יגבור על מי.

אבל למצוא את לילית בגטו או במחנות המוות - זה כמעט קל מדי; לוי מזהה את טביעות אצבעותיה לא רק בהיסטוריה הממשית, אלא גם בזו שטרם התרחשה. כך בדיוק הוא עושה בשני השערים הנוספים בספר, שכותרותיהם "עתיד אפשרי" ו"הווה נוכח". אם הצירוף "פרימו לוי, סופר פנטזיה ומדע בדיוני" נשמע תמוה, הסיפורים בשני השערים אלה מוכיחים שיש לו כיסוי. חלקם דיסטופיים ממש: הסיפור "הגלדיאטורים", לדוגמה, מספר על עתיד שבו מתנהלים קרבות אצטדיונים בין לוחמים חמושים בפטישים לבין מכוניות המנסות לדרוס אותם; דומה לו הוא הסיפור "הכוכב השליו", שבו חוכמתם של המשוררים ואנשי הרוח לא מסייעת להם למנוע מכוכבם להתפוצץ סתם כך ולהימחות מהרקיע.

עוכר שלווה הוא גם הסיפור "דיספילקסיה", המדמיין עולם שבו "זיהום גנטי" מעודד הכלאות בין בני אדם לצמחים ולבעלי חיים, והגיבורה חושקת שיפרה אותה עץ דובדבן; והסיפור "מפלצת המקדש" הוא מעשייה קפקאית כמעט, שבה המונים ממתינים שחיה מאיימת הכלואה במקדש עתיק תברח מכלובה, כדי לחסלה ולהביא גאולה לעולם - אך מאמצי ההימלטות של החיה רק מפחיתים את סיכוייה לברוח, ולא ברור מי בעצם היא המפלצת כאן.

דווקא בסיפורים שופעי הדמיון האלה קל למצוא וריאציה על קטעי העדות של לוי: במקום להעיד על הקטסטרופה שאכן קרתה, הוא מעיד על הקטסטרופה שעשויה לקרות - אם לא עכשיו, אימתי? בכל זמן שהוא; בעתיד הקרוב או הרחוק, ואולי בעבר שטרם נחשף. לוי, אם להשתמש בדימוי של קוואפיס, מחכה לברברים, לחותמה הדמוני של לילית הצרוב בכל אדם.

כמו היקומים שהוא מתאר, גם הספר הזה הוא תוצאה של שיטוט על ציר הזמן; חלק מהסיפורים בו כבר הופיעו בעברית בקובץ "זמן שאול" ,1988( ספרי סימן קריאה/הוצאת הקיבוץ המאוחד/ספריית מעריב), ומובאים כאן בתרגום מחודש. אחרים רואים אור בעברית בפעם הראשונה, וממשיכים באותו שילוב של המצאות פרועות ואזהרות מפני יצר הרע: למשל "האחיות של הביצה", שבו זקנת העלוקות קוראת לבנות משפחתה להשתלט על הגרגרנות, ולא להקיז יתר על המידה את דם האיכר המשמש להן ארוחה קבועה, שכן מותו יגזול את האוכל מפי השבט כולו.

אפילו העלוקות, מראה סיפור זה, מפגינות סולידריות רבה יותר מזו של בני אדם. מנגד, בסיפור "חום מסחרר", אדם המפליא לכתוב פלינדרומים מגלה שגם חייו נעים לפתע מהסוף להתחלה, ולהפך - מין סמל לחזרת ההיסטוריה על עצמה.

ניכר ששם המשחק ב"לילית ואחרים" הוא לא אמינות ריאליסטית, אלא ההרהור החשדני הייחודי. או כמו שאומר טישלר, המגולל בפני לוי את מדרש לילית: "ודאי שאני לא מאמין בכך. אבל אני אוהב לספר את הסיפורים האלה. אהבתי כשסיפרו לי אותם, ויהיה לי חבל אם יאבדו. וחוץ מזה, אני לא ערב לך שגם אני עצמי לא הוספתי בהם משהו: ואולי כל מי שמספר מוסיף דבר מה משלו, וכך נולדים הסיפורים".

לילית ואחרים / פרימו לוי; מאיטלקית: מירון רפופורט, הוצאת הספרייה החדשה, 235 עמ'