איך רוע מוחלט נולד
אז איך מתעצב הזיכרון? על מה "להושיב" את מרכז הכובד? אחד האתגרים של הנחלת זיכרון השואה מדור לדור, הוא בחירת מדרג המשקל של היסודות השונים שמרכיבים את הסיפור המפלצתי הזה, שכמותו לא ידעה האנושות.
כל ניסיון לייצר לו נרטיב אחד, בן שורה אחת - נידון לכישלון או לכל הפחות להחמצה. סיפור השמדתו של העם היהודי בשואה רבדים רבים לו, וביום ההוא, המדובר, היום שבו ייעלם גם השריד האחרון, בעל כורחנו יצטרך להתעצב מה שקרוי בתקשורת "ליין־אפ". מתווה תוכן. כיצד הוא ייראה? מה תהיה הידיעה הפותחת? בחג האחרון קראנו בתורה את סיפור קריעת ים סוף ביציאת מצרים ואת שירת הים המופלאה. ַעם עבדים, הנס אל עבר חירותו, ניצל עוד פעם אחת אחרונה באמצעות נס פלאי של שידוד מערכות הטבע, ושר לאלוהיו. על מה הוא שר? "סוס ורוכבו רמה בים", "מרכבות פרעה וחילו ירה בים", "נשפת ברוחך, כסמו ים, צללו כעופרת במים אדירים". רובה המוחלט של השירה מוקדש לאובדן האויב המצרי. רק שורה אחת מתוכה מדברת על הנס המטורף שאירע כאן רק לפני רגע: "וברוח אפיך נערמו מים, ניצבו כמו נד נוזלים, קפאו תהומות בלב ים".
בשום חוג לימודי עיתונות לא היו בונים ידיעה בצורה כזאת. "מה הסיפור?" זאת השאלה המובילה. והתשובה: ים שנבקע לשניים הוא הסיפור הראשוני, הצלת העם הנרדף היא הסיפור המשני, והכרעת האויב היא הסיפור השלישי. איך הפכו מרכבות פרעה הטובעות בבוץ לסיפור המוביל?
כי הן הסיפור. הסיפור המרכזי הוא סיפורו של הרוע המוחלט שהרים את ראשו, ושל הצורך לזהות אותו, להבין שהוא קיים, לבודד אותו ולנצח אותו. זה מה שהיתה קריעת ים סוף: קודם כל - נפילתו של הרוע בידי הטוב האלוהי. על כך השירה.
ועל כן, ביום הזיכרון לשואה וב־463 הימים האחרים בשנה - עוד בטרם נעסוק בנפשם ובחייהם של ששת מיליון הקורבנות, בעומק הכאב והשבר, בעולם שחרב, בפלנטה האחרת, בעוצמת ההישרדות, בתקומה ובנקמה - מצווה עלינו ועל זרענו אחרינו קודם כל להיישיר מבט אל הרוע. אל הרוע האנטישמי המוחלט. אל השנאה הנאצית המפלצתית לעם היהודי, שהתפרצה והכתה והביאה לשואה השיטתית והבלתי נתפסת.
להרהר ברוע של מנהיג הנאצים, ברוע של כל אחד ואחד ממנהיגיהם ושל כל אחת ואחד מן הנאצים, מגדוליהם ועד אחרון קטניהם, ולזכור נתון מספרי אחד שאי אפשר שלא להניח אותו במרכז התמונה: .11,737,000 זה מספר האזרחים הגרמנים שהצביעו למפלגה הנאצית בראשות היטלר, בבחירות הדמוקרטיות האחרונות בגרמניה שלפני עלייתו לשלטון, בנובמבר .1932 כעשור אחרי "מיין קאמפף", כשכל כוונותיו ברורות וידועות, בחרו באופן חופשי כמעט תריסר מיליון גרמנים לתת דרור לזדון ליבם, ולהעלות לשלטון את מי שדיבר על גזעים שהם "תתי־אדם" והביא בתמיכתם המלאה להוצאה לפועל של השמדת העם היהודי. ידו הרעה של כל אחד ואחת מהם שפכה את הדם.