בזכות הציונות, עד קצה העולם

"בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". רק לפני שבוע ישבנו סביב שולחן הסדר, אבות ובנים, משפחות וילדים, במטרה לראות את עצמנו כאילו יצאנו אנחנו ממצרים. 77 שנים מאז השואה, שמחקה לא פחות משליש מבני עמנו, מקבל המשפט משנה תוקף.

כל אחת ואחד מאיתנו מחויב לראות עצמו כאילו הוא שרד, כאילו היה "שם" ונאבק למען המשך קיומנו. בדורנו אנחנו זוכרים ומזכירים, נשבעים, אך גם מקיימים את ההבטחה הנצחית - "לעולם לא עוד".

ערב המלחמה, הזהירו מנהיגים יהודים בעולם מפני הר הגעש שעומד להתפרץ. אך הקריאות החוזרות לקבלת אחריות על גורל היהודים נפלו על אוזניים ערלות, והדופקים בשער היו כרואי שחורות וכהזויים.

עם היחלשות ההנהגות המקומיות במהלך השואה, חדרו זרועות התמנון האנטישמי אל תוך הקהילות היהודיות, פוררו צלם אנוש וחסמו כל תקווה.

ממדי האסון והזוועות העבירו אנשים על דעתם. היהודים נשאו את עיניהם בתחנונים בחיפוש אחרי מי שיוביל, שיגן, שייתן תקווה ושינהיג.

התלות בהתגייסותן של אומות העולם להצלת המצב הפכה לבדיה. אוזלת ידן של מדינות הותירה את העם היהודי מופקר לגורלו.

כיום, כבר יותר מחודשיים, מיליוני בני אדם שבתוכם רבים מבני עמנו הפכו פליטים על אדמת אירופה - והעולם שותק.

אבל ַעם למוד סבל אנחנו. עם שלמרות כל קושי הצליח להצמיח מתוכו מנהיגים, שהנחו וליוו אותו בכל מסעותיו ותלאותיו. מתוך עומק החשיכה ועוצמת האפילה, התחוללו תפניות ענק בתקופת השואה, כאלה שהשפיעו על גורלו של כל יהודי. קבוצות הנהגה מקומיות קמו, התחמשו ונאבקו, רק כדי לשמור על כבוד עמנו הנרמס. אחרות העניקו תקווה רוחנית תוך ניסיון שמירה על צלם אנוש, דרך ערבות הדדית ושותפות גורל.

במהלך כל שנותיה, כמו גם בימים האפלים של השואה, העניקה התנועה הציונית השראה למנהיגים רבים ומילאה אף היא תפקיד חשוב בהנהגה ובהובלה.

תלותנו הקיומית בחסדי אומות העולם נסוגה עם הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל. ארגונים מקומיים, חסרי נשק והגנה, הומרו בצבא חזק ומוסרי. ערב יום השואה, אנחנו נשבעים בשם כל אלה שהיו ואינם -

אנחנו כאן כדי לספר על מה שאירע, ולהמשיך להגן על כל יהודי בכל מקום על פני תבל.