בגרות בהיסטוריה
"כל עוד בלבב", כאן חינוכית
"שואה מביאה רייטינג, אבל יד ושם עושים עבודה מיושנת בתו כן", אמר בראיון מפיק הסדרה "כל עוד בלבב" בכאן חינוכית. נכון לאתמול בשעת כניסת יום השואה, זכה הפרק הראשון שלה ביוטיוב ליותר מ 120,000 צופים. רובם, סביר להניח, בני נוער שהצטרפו למסע שלה לפולין במספרים יפים.
ההנגשה של זיכרון השואה לבני הנוער תמיד היוותה אתגר. האח רון שלקח על עצמו לעשות את זה היה פרויקט האינסטגרם "הס טורי של אווה", ששחזר את יומנה של ילדה בשואה בפרויקט שלא יישכח. גם ארבעת הפרקים של "כל עוד בלבב" מוכיחים כי אם רק מוצאים את הדרך, הנוער משווע להיות חלק מהשרשרת שממשיכה את זיכרון השואה.
במפגש הטעון הראשון בין גיבורי הסדרה, קובי ושני, הם זורקים זה לזה מה הם חושבים אחד על השני לגבי היחס שלהם לשואה: "את אנטי", "אתה צבוע", "צינית" ו"מתחסד". בדיאלוג הזה מסתתרת ליבת המשימה של "כל עוד בלבב": דור ה XYZ לא מצא את עצמו ביחס לתפקידו בשרשרת ומרגיש אבוד, או בשליחות, או בין לבין. גם הוא מתפלש בפוליטיקת הזהויות של החברה הישראלית, וכשהשואה מתדפקת לו על הדלת זה אף קשה יותר: עברו הרבה שנים, החומרים בשחור לבן, לא כולם נכדים של ניצולים, והוא חשוף יום יום למסעות השמצה המתכתבים עם התקופה ההיא, מבית ומחוץ, כנגד המדינה שהוא חי בה. וזה עוד לפני שדיברנו על זילות השואה בשיח.
הסדרה שיצרה חן קלימן וביים רומן שומונוב מדברת כמו סדרת נוער, על כל החסרונות הידועים, אבל כמו שנאמר בה לא פעם: המסע הוא הדבר החשוב יותר, והיא עומדת בהצלחה גדולה באתגר של לאזן בין מה ש"יד ושם" היתה מתה להגיד, לבין מה שהדור הזה מסוגל לשמוע.
"כל עוד בלבב" היטיבה לדאוג שכל אחד יוכל למצוא את עצמו דרך דמויות הסדרה. למעשה, אפיון הדמויות הוא פסיפס אנושי גם של החברה הבוגרת, שכרגיל לגבי כל נושא ישראלי אנשיה מתכסחים זה עם זה ברשתות החברתיות. יש בה את הישראלי המורעל שהגיע עד לפולין כדי להגיד לנאצים, בפטריוטיות, שניצחנו; בת להורים מאוקראינה, שחווה מחדש את אי השייכות שלה לסיפור הישראלי; את ההוא שבשבילו המסע הוא טיול שנתי, שמתעסק בשטויות ובדרינקים כדי לא להתעסק ברקע המשפחתי המדכא שהגיע ממנו; ותלמידה שהגיעה כדי לחלוק כבוד לבן משפחה שנספה.
היא שמה את חוסר היכולת של הנוער להתמודד עם המעמסה על השולחן, כולל המבוכות, השתיקות, הבושות שהם עושים לנו בחו"ל, אבל היא מעבירה אותם מסע בוגר ביחס לסוגיות הקשורות בחברה ומדינה, השירות בצבא, גזענות.
הפקתית היא עשויה נפלא. בסצנות מסוימות היא מדברת "מבו גרית" וקשה להאמין לדיאלוגים בין הדמויות. על כך מחפים רגעים רבים שבהם היא מלאה בהומור והכתיבה קומית נפלאה.
אבל כאמור, המסע שלה כדי להנגיש את המידע לטינאייג'ר שיושב עכשיו בחדר ומעדיף לצפות בה מאשר בטיקטוק, חשוב יותר. בעיניי, לא לעניין לשפוט אותה כעוד סדרה, אלא כיצירה המפגינה יכולת מרשימה להבדיל בין עיקר לטפל: בכוונת מכוון או שלא, רוב הע לילות שלה לא משתלטות על השליחות העליונה, ולא הופכות את העיקר, שהוא מידע על השואה, לטפל ביחס למה שהן עוברות. המקום שבו יהודים הפכו מבני אדם לחסרי כבוד וחיים ונשלחו אל מותם, קם לתחייה מול עיני הדמויות והצופים, ולשם כך עלינו לטיסה.
לסיכום, כאן חינוכית העבירה אותנו שיעור מאלף באיך מספרים את סיפור השואה לקהל יעד, שבשבילו סיפורים הם קטעים גורפי לייקים של 15 שניות שנעלמים אחרי יממה מהזיכרון, ובכמה חשוב להילחם על הדור הזה ועל הזכות שלו להיות חלק מזיכרון השואה הישראלי. ורק על זה מגיע לה ציון גבוה.