סטטוס קוו על הקרח
אחרי שהמוסלמים שינו סדרי עולם בהר הבית והידקו את אחיזתם בו, הגיע הזמן לומר להם: ה"סטטוס קוו" שאותו כתשתם עד דק - מת ● התפילות השקטות בהר הן שולי המינימום של הנורמליות היהודית ● קיצור תולדות ההפרות
די להעמיד פנים: ה"סטטוס קוו" ששר הביטחון משה דיין עיצב בהר הבית 1967הב - מת, עבר מן העולם. איש אמנם טרם הביאו לקבורה רשה מית, והשיח המדיני והציבורי ממשיך להתייחס אליו כאילו הוא עדיין שריר וקיים, אבל מדובר בגווייה שנפחה את נשמתה זה מכבר. 55 שנים לאחר כינון ההסדרים - שבמרכזם אוטונוה מיה דתית וניהולית לצד המוסלמי, אחריות ביטחונית ישראלית, והפרדה בין ביקורי יהודים בהר שהותרו, לבין תפילות יהודים בהר שנאסרו - המציאות בהר השתנתה באופן דרמטי. אלא שבניגוד לסיפור השקרי שהפינים מוכרים לעולם - המציאות שהחליפה את הסטטוס קוו חיזקה מאוד את מעמד המוסלמים בהר ואת אחיזתם בו. ומנגד, החלישה ופגעה במעמד היהודים ומדינת ישראל בהר הבית.
זה מתחיל בענין "פעוט" בעל נראות גבוהה, כמו הדה גלים: פורמלית, הנפתם בהר אסורה, אך בפועל חמאס, רש"פ ותנועות אסלאם קיצוניות מניפות את דגליהן בהר, בעוד הדגלים היחידים שאינם מונפים שם הם דגלי ישראל. וזה ממשיך בסדרי הביקור שלנו בהר. מי זוכר היום שבעבר יהודים נכנסו להר גם דרך שערי השלשלת והכותנה? מי זוכר את הימים שבהם יהודים ביקרו בכל חלקי ההר, גם בשבתות, גם בתוך המסגדים, ללא הגבה לת זמן משמעותית, ולא במסלולים תחומים וקצרצרים "ליהודים בלבד"?
כל זה אינו אפשרי עוד. גם אלה היו פעם חלק מהסה טטוס קוו, אבל חדלנו לדבר בהם. השער היחיד שפתוח היום בפני יהודים הוא שער המוגרבים. כל השערים האחרים: השלשלת, הכותנה, בני הצאן, הטהרה, הברזל, החשוך, השבטים, המשגיח והסליחה, פתוחים בפני מוה סלמים ותיירים בלבד, והכניסה ליהודים דרכם - אסורה. שעות הביקור של יהודים בהר, שבעבר היו גמישות פי כמה, הצטמצמו לשלוש שעות וחצי בבוקר ולשעה אחת בצהריים, בימים א'-ה' בלבד. גם מסלולי הביקור של היהודים בהר, שבשבועות האחרונים נזרעו בשברי זכוכיות ומתרסי אבנים ועתיקות מנותצות, קוצרו והוגבלו מאוד.
לעומת זאת שטחי התפילה של המוסלמים בהר מתרה חבים כל העת. זהו פועל יוצא מההגדרה החדשה יחסית
ירדן משחקת כל השנים משחק כפול: גם מנצלת את הנדיבות הישראלית כלפיה ולוקחת כל מה שישראל מעניקה לה בהר, וגם אינה חדלה מלהעליל עלינו ולהפיץ שקרים על אל אקצא
שלהם את מתחם הר הבית כולו כמסגד אלהאקצא, כולל כתליו ובהם הכותל המערבי. הכל אלהאקצא. המוסלמים שמלינים על תפילות היהודים השקטות במזרח ההר - תפילות לא הפגנתיות, ללא תפילין, ללא טלית, ללא סידורים - שכחו לספר ,1967הבש כאשר נקבע הסטטוס קוו בהר, הם התפללו רק במסגד אלהאקצא גופו, ושה לאורך השנים הם הכשירו בהר עוד ארבעה מסגדים: את מבנה כיפת הסלע, שבמקור אינו מסגד, אך בפועל הפך למסגד, בעיקר בימי שישי, בעיקר עבור הנשים; מסגד אלהמרוואני התתהקרקעי באורוות שלמה; מסגד אלה אקצא הקדום, מתחת למסגד אלהאקצא העילי; ומתחם שער הרחמים, שהווקף המוסלמי הכשיר גם אותו כשטח תפילה, אף שלא היה כזה קודם. ולכך צריך כמובן להוסיף את הריצוף של חלקים נרחבים ממתחם ההר, שגם הם משמשים היום לתפילת רבבות.
תכתיבים ירדניים
ישראל, שמקדשת כיום סטטוס קוו וירטואלי, קבעה לפני שנים רבות שחוקי המדינה חלים בהר. גם בג"ץ אישר זאת, אבל המציאות שונה. דההיורה, ישראל דבקה בקביעה זו, אך דההפקטו היא אינה אוכפת את חוקי התכנון, הבנייה והעתיקות בהר הבית, או שהיא אוכפת אותם באורח חלקי ובלתי פורמלי, בכפוף לנוהל מפוה תל בפיקוח היועמ"ש. כתוצאה מכך שרידי העבר שלנו בהר מועלמים, מנוצתים ומטושטשים כבר שנים רבות. רשימת הנזקים הארוכה לארכיאולוגיה של הר הבית, היא רשימה מעציבה שכבר הפכה לנחלת הרבים. לצד הפגיעה בעתיקות, מכל התקופות, המוסלמים הפכו למה עלימים סדרתיים ושיטתיים של כל זיקה יהודית להר שבו עמד המקדש )אגב: בניגוד לכתבי חכמי הדת הקה דמונים שלהם(. הורסים ומכחישים. רוצחים ויורשים.
וכן, צריך לדבר גם על ירדן שמשחקת כל השנים משחק כפול: גם מנצלת את הנדיבות הישראלית המוה פלגת כלפיה - תולדה של אינטרסים ביטחוניים משוה תפים - ולוקחת כל מה שישראל מעניקה לה בהר, וגם אינה חדלה מלהלין ולהעליל ולהפיץ עלינו שקרים בנוגע לאלהאקצא ולתבוע עוד ועוד. אז הנה העובדות בסיפור הירדני:
בימי הבראשית של הסטטוס קוו המקורי, ירדן לא היתה יותר ממעסיק של אנשי הווקף, שפעלו בהר כזרוע של משרד ההקדשים הירדני. רק לאחר הסכם השלום עימה, ועוד יותר מכך בשנים האחרונות, ירדן הפכה לשותפה השקטה )ולפעמים הפחות שקטה( של ישראל בניהול ההר, ויש לה השפעה אפילו על ההתנהלות הביה טחונית של ישראל במתחם.
בימים אלה, למשל, ירדן תובעת מישראל להצמיד בחזרה את שומרי הווקף אל קבוצות המבקרים היהודיות בהר, לאחר שבשנים האחרונות, מי שמלווים אותם הם שוטרים ישראלים. הרדאר התקשורתי החמיץ לפני שנים אחדות הודעה שהמדינה מסרה לבג"ץ בעניין זה, ולפיה "כל המבקרים בהר הבית מלווים בידי שוטרי משטרת ישראל", ו"לאנשי הווקף אין סמכות לפעול ישירות מול המבקרים".
ההשפעה של ירדן בהר הבית כיום היא עצומה. ישה ראל מקיימת מולה כבר שנים מנגנון תיאום והידברות קבוע בענייני ההר. היא הפקידה בידה בראשית שנות האלפיים את שיקום הכותל המזרחי והכותל הדרומי של ההר לאחר שנגלו בהם סדקים. היא נכנעה לתכתיב ירה דני שהתנגד לבנות גשר קבע במעלה המוגרבים, במקום גשר העץ הזמני, שהוקם לאחר קריסת סוללת העפר שהובילה לשער. ישראל גם נמנעת מלפנות פסולת בניין ואשפה שמוצמדת ביריעות פח ל"כותל המערבי הקטן" )המשכו של הכותל המערבי, במרכז הרובע המוסלמי(, והכל בשל התנגדות הירדנים. פעם, לבקשת ירדן, אף נדחה דיון במליאת הכנסת, שהיה אמור לעסוק בסוגיית "הריבונות הישראלית בהר הבית", וכיום ירדן תובעת מאיתנו להפסיק את תפילות היהודים השקטות במזרח
ההר ולצמצם את מספר המבקרים היהודים בו.
כבאים ישראלים וירדנים אמנם התאמנו בעבר יחדיו, ככוח כיבוי משותף למקרה של שריפה בהר, אבל עכשיו ירדן מיישרת קו עם מחוללי שריפות סדרתיים בהר; אנשי חמאס, שבשנה האחרונה הפכו להיות המתחרים הגדולים שלה בעולם המוסלמי על ההשפעה בהר הבית.
ירדן אמנם רואה במעמד המיוחד ובהשפעה שניתנו לה בהר, לא רק פועל יוצא של אינטרסים וערובה ליה ציבות שלטונית בממלכה ההאשמית, אלא גם נגזרת של זכויות היסטוריות: השושלת ההאשמית הפסידה לסעודיה לאחר מלחמת העולם הראשונה את התפקיד של "שומר המקומות הקדושים לאסלאם" במכה ובמה דינה ו"התנחמה" באפוטרופוסות המשנית, על המקוה מות הקדושים לאסלאם בירושלים. אבל מה עם הזכויות ההיסטוריות והדתיות שלנו בהר, מרכז החיים היהודיים לאורך דורות רבים?
10 מיליון מבקרים מוסלמים
ואחרי כל אלה; אחרי יובל שנים, שבהן המוסלמים כתשו עד דק את הסטטוס קוו שם, הצד היהודי הגיב בשינוי משלו: ביקורי היהודים בהר התרחבו מאוד. הם הולידו, באישור ופיקוח משטרתי, את התפילות השקה טות במזרח הר הבית.
מכיוון שהשינוי הזה מסעיר כעת כה רבים, כדאי להעמיד את הדברים בפרופורציה: למרות גידול של 1,000% במספר המבקרים היהודים בהר בעשור האחרון )מספרם כיום מגיע לכה04 אלף בשנה(, הפער בינם לבין 10 מיליון מבקרים מוסלמים בהר בשנה, הוא עדיין עצום.
לאורך שנים מנע כידוע הסטטוס קוו המקורי של דיין תפילת יהודים בהר הבית, אולם התיר ליהודים לבקר בו. עם זאת, בפועל, נמנע הצד היהודי במשך שנים רבות מלממש היתר זה באופן רחב. מימושו היה מצומצם ביותר, עד שהמוסלמים טעו לא פעם לחשוב שמדינת ישראל ויתרה עליו. המימוש המזערי נבע בראש ובראשונה מעמדת הרבנים פוסקי ההלכה, הן החרדים והן הדתייםהציונים, שאסרו לאורך שנים רבות על יהודים להיכנס להר מסיבות הלכתיות, בין שלצורך ביקור ובין שלצורך תפילה.
למשטרה, שבראש מעייניה היה השקט בהר, פסיקה זו היתה נוחה, שלא לומר "מפנקת". כך הפכה כבשת הרש האחרונה שמדינת ישראל הותירה ליהודים בהר - הזכות לבקר במקום - לאפשרות שהיתה במידה רבה תיאורטית. רק יהודים מעטים באו להר, בעיקר כתיירים, בעיקר יהודים חילונים. למוסלמים היה קשר קלוש בלבד למימוש מזערי זה, שנבע כאמור בעיקר מסיבות יהודיות פנימיות שקשורות להלכה היהודית.
השינוי התחולל על רקע שלושה מהפכים: התמוססות האיסור ההלכתי הגורף של הרבנים 1967המ להיכנס להר. כתוצאה מכך - וזה כבר המהפך השני - גדל משמעוה תית מספר היהודים הדתיים שמבקשים לבקר בהר. הפה שאסר הוא הפה שעתה התיר, וציבורים יהודיים שהביה טו בהר מרחוק ובעיניים כלות, החלו לפקוד את ההר. השינוי השלישי, המשמעותי לא פחות, התרחש בעמדת המשטרה, בתקופת כהונתם של גלעד ארדן כשר לביה טחון הפנים ושל יורם הלוי כמפקד מחוז ירושלים של המשטרה. השניים החליטו להיענות לדרישה הגוברת של הציבור היהודי לבקר בהר ואף עודדו ביקורים אלה.
תופעת הלוואי של הביקורים המתרחבים היתה התה פילות השקטות בהר, שמוסיפות להתקיים עד עצם היום הזה, למרות מחאות המוסלמים ולמרות ההבנות 2015המ עם מזכיר המדינה האמריקני לשעבר ג'ון קרי, שאוסרות לקיימן. אגב, עד שחמאס נכנס בשנה שעברה לתמונה, המוסלמים בהר השלימו )גם אם לא הסכימו( עם מציאות חדשה זאת.
סוף דבר )חלקי וזמני(: 1967הב קיבלה מדינת הלאום של העם היהודי על עצמה ויתור קולוסאלי, אדיר ממדים וכמעט בלתי נתפס: היא הפקידה את המקום הקדוש ביותר לעם היהודי, שבליבו קודש הקודשים, בידיה של דת מתחרה, האסלאם, שבעבורה הוא המקום השלישי בקדושתו בלבד. היא ויתרה לאורך שנים על מימוש זכוה תם של היהודים להתפלל בהר. המוסלמים מעולם לא ידעו להכיר טובה ליהודים על הוויתור, ויתור אומלל לדעת רבים. הם גמלו לנו עליו בעלילות, בטרור, באליה מות ובשקרים. עם נורמלי אינו גונז לעד את חלומותיו, והתפילות השקטות בהר הן שולי המינימום של הנורה מליות היהודית, שצריך לדבוק בה, למרות הקושי.